מה אומר העומר? מידת המלכות

אפשר לומר שהשבוע האחרון של ספירת העומר הוא מעין סיכום של העבודה הפנימית שעשינו במשך ששת השבועות שחלפו. לפני שנסביר למה, נזכיר רק שספירת המלכות אותה אנחנו מתקנים בשבוע האחרון נקראת גם “פה”מַלְכוּת פֶּה, כפי שמובא בהקדמת תיקוני הזוהר במאמר פתח אליהו.

נכון, אנחנו מתעמקים במהלך ספירת העומר בעבודה הפנימית של 49 הימים, כל יום לפי המידה המיוחדת לו. אבל ההלכה מדברת בעיקר על מצוות ספירת העומר בדיבור, מהן התנאים לברכה היומית על הספירה וכן הלאה. מה זה אומר עבור כל אחד מאיתנו?

כל הלכה בלוח השנה היהודי טומנת בתוכה סודות גדולים. לכאורה אלה הנהגות חיצוניות. אבל זאת המעטפת המעשית, הפרקטית, שניתנה ליהודי בעולם העשיה כדי לגלות בתוכו את עומקו הרוחני ואת החיבור שלו לכלל ישראל ומתוך כך לבורא. לכן, מסביר הרב אשלג ש“הלכה” זה אותיות “הכלה”, ומזכיר לנו שחז”ל אמרו שאין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם נכשל בה. למה הוא מתכוון?

בחג השבועות אנו מציינים את מתן תורה. הכוונה הפנימית של מתן תורה היא שיש חיבור שלם בין האור לכלי. לכן מתארים את המעמד כחתונה בין הקב”ה לעם ישראל. הקב”ה הוא החתן, ואנחנו, עם ישראל, הכלה.

הכוונה היא שהאור של הבורא, שנקרא אור החכמה, מתגלה בתוך המלכות, שהיא הכלי האמיתי, השלם, הרצון לקבל הגדול שכולל בתוכו את כל נשמות עם ישראל. אבל כדי לקבל את האור צריך כלי מתוקן. מה זה כלי מתוקן?  למעשה זה אותו הרצון לקבל שקיים בכל אחד מאיתנו, אבל עכשיו אנחנו משתמשים ברצון לקבל שפע שהוא למעשה מהותנו, בצורה חדשה, אנחנו רוצים לקבל כדי להשפיע. זאת אומרת שאנחנו רוצים לקבל מהבורא שפע לא בכדי לקחת אותו לעצמנו בלבד, אלא כדי להיטיב באמצעותו לזולת, לאנשים שסביבי ולחברה כולה. זה מתחיל בסביבה הקרובה שלי, משפחה, עבודה, חברים, ומתפשט עד לעם ישראל כולו, ומכאן אף לאנושות כולה.

הרצון לקבל האמיתי, השלם, מתגלה במלכות. לכן המלכות נקראת “כלה”, כי מציאות שלמה היא מציאות של בעל ואשה, חתן וכלה, אור וכלי. אור בלי כלי לא יכול להאיר. כלי בלי אור זה חסרון עצום, פירוד, עצבות, בדידות וכל הקשיים שאנו חווים בדור שלנו. אבל כשיש חיבור בין האור לכלי המתוקן, השפע של הבורא שהוא ה“חתן” יכול להתגלות בעולם וליצור מציאות טובה ונעימה.

אבל כדי להכין כלי אני צריך קודם למצוא אותו. לגלות את קיומו. וזה אפשרי רק אם ארגיש חסרון. מה הכוונה? כשאני מגלה קושי מסוים, תכונה מסוימת שמקשה עלי להתקדם, להתחבר לאנשים, להיות מאושר, להועיל ולעשות טוב לזולת, אני מגלה למעשה חיסרון. כי התחושה הקשה נובעת מכך שגיליתי תכונה מסוימת בתוכי, אבל חסר בה אור. ולכן אני חווה את זה כקושי. כי האור הוא תחושת התענוג וההנאה שהאדם רוצה להרגיש. אבל כשהביטוי של התכונה הוא ביטוי אגואיסטי, האור לא יכול להתלבש בה, כי חסרה השוואת צורה בין תכונת הבורא שהיא השפעה ונתינה מתמדת, לבין הכלי שרוצה רק לקבל.

כשאני נכשל בדבר הלכה, אומר למעשה הרב אשלג, מתעוררת בי שאלה. שאלה היא ביטוי לחיסרון. לא תמיד זאת שאלה מילולית, או שכלית, פעמים רבות זאת שאלה ששואל הגוף עצמו, ע”י תחושות, חוסר רצון לבצע מעשים טובים, עצלות, כאבים, העדפה לסיפוקים מיידיים, רתיעה, וכד’.

להיכשל בדבר הלכה, הכוונה היא שהכלי שלי עדיין לא מוכן להשפעה. ואז עולה בי שאלה מטרידה – למה בכלל להשפיע? למה לא לדאוג רק לנוחות שלי, לצרכים האישיים שלי, מה השפעה לזולת תתרום לי? לכאורה זה סוג אחד של שאלה – למה להשפיע? אבל הביטוי של מגוון, הוא מתחלק ל-49 חלקים עיקריים שנובעים מתוך מידות הנפש שלי. בכל יום כשיהודי סופר בערב את הספירה היומית הוא ממש מדבר אל נפשו – מזכיר לה את התיקון היומי. הנפש שומעת – היום כך וכך ימים לעומר, ויודעת מה התיקון שעליה לעשות. אבל בגלל המסכים הרבים שהסביבה החיצונית מעמיסה עלינו, מה שנקרא קליפות בשפת הקבלה, קשה לנפש להתמקד.

השאלות עולות בכל יום בהתאם למידה היומית, אבל מרוץ החיים גורם לנו לברוח, Kהתעלם, להתחמק. בתוך תוכו כל אחד מאיתנו יודע מהי העבודה. כאן, בסקירה היומית שאנו מביאים, אנחנו רק מזכירים מעט מהעושר העצום של העבודה של בימים השונים. כל העולם מדבר את ספירת העומר, והאדם שהוא עולם קטן מגיב בהתאם. לכן, מזכיר לנו רבי נחמן בתורה קצרצרה מליקוטי מוהר”ן את העובדה הזאת: “דַּע שֶׁכָּל מַה שֶּׁהָעוֹלָם מְדַבְּרִים בַּסְּפִירָה בְּכָל יְמֵי הַסְּפִירָה הֵם מְדַבְּרִים רַק מֵהַסְּפִירָה שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם. וּמִי שֶׁהוּא מֵבִין יוּכַל לִשְׁמעַ וְלֵידַע זאת. אִם יַטֶּה אָזְנוֹ הֵיטֵב לְסִפּוּרֵי דִּבְרֵיהֶם, יִשְׁמַע שֶׁהֵם מְדַבְּרִים רַק מֵהַסְּפִירָה שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם.”

צריך רק להקשיב, כל היקום מדבר בכל יום על הספירה היומית. לכן, ההלכה מבקשת מאיתנו לספור בדיבור, בפה, עם ברכה, כי ככה מתקנים את המלכות, את הרצון לקבל הנקרא פה. למה הוא נקרא פה? כי האדם הוא בדרגת מדבר, כוחו העיקרי הוא הדיבור. בכך הוא דומה לבורא עולם שהכל נהיה בדברו. וכן גם דיבורו של האדם יכול לברוא עולמות או חלילה ההפך.

התחלנו את המסע שלנו בספירת העומר רגע אחרי הגאולה, אחרי יציאת מצרים, אבל הגאולה הפרטית, הכללית והלאומית תושלם רק במתן תורה.

גלות מצרים הייתה גלות הדיבור, הפה היה בגלות. אי אפשר היה לתקן את העולם ע”י הכלי האנושי הגבוה ביותר כי הוא נשלט ע”י פרעה אותיות “פה רע” וכן משה שכולל את נשמות כל ישראל היה כבד פה, הוא ממש הרגיש את הקושי של כל אחד ואחד מאיתנו. ואז נגאלנו בפסח, שהוא הלילה שבו המצווה העיקרית היא לספר ביציאת מצרים, להוציא את הדיבור מהגלות: פה סח. ונזכור רק שהירידה למצרים הייתה בעוון לשון הרע. יוסף אמר על האחים, האחים אמרו על יוסף,  ושלא נטעה חלילה – הם כולם עשו ממש עבירה לשם שמיים, רק צדיקים גדולים יודעים לעשות מהלך מדויק ורגיש כל כך. וכל זאת כדי ללמד אותנו את כח הדיבור עד לימינו אנו, עד הדור האחרון. כי הגלות הארוכה שבה אנו נמצאים היום, באה בעקבות חורבן הבית השני שנחרב בעוון שנאת חינם שהתחילה ומתחילה תמיד בלשון הרע.

התיקון של ספירת 49 ימי העומר הוא בדיבור. בספירה בפה. מי שאומר לשון הרע יורד לדרגת בהמה. לכן, מצוות עומר השעורים, קורבן העומר, מיד לאחר הפסח, ביום הראשון של ספירת העומר מובאת מתבואת שעורים שהם מאכל בהמה. בהמה בגימטריה ב”ן, שזהו אחד הכינויים לספירת המלכות. ואילו בשבועות, לאחר תיקון 49 המידות בנפש, שבהן עלינו בהדרגה מדרגה אחר מדרגה, היה מובא קורבן שתי הלחם, שעשוי מחיטה שהיא מאכל אדם. וכך העלנו את המלכות, מדרגת בהמה, רצון לקבל על מנת לקבל, לדרגת אדם – מדבר – בורא בדיבורו עולם טוב יותר, רצון לקבל על מנת להשפיע.

למעשה השבוע האחרון, שבו אנו נמצאים עכשיו, מביא לידי ביטוי את כל התיקונים שעשינו מאז תחילת הספירה. ביום של חסד שבמלכות, יבואו לידי ביטוי כל הניסיונות, האתגרים, השאלות והתיקונים שעלו לנו בשבוע של החסד, ביום של גבורה שבמלכות כל מה שעלה בשבוע של הגבורה, וכן הלאה. לכן, בשבוע הזה  נעשית עבודה עמוקה מאוד. אנו מגלים כל מידה ומידה שבע המידות לעומקה.

זה שבוע לא פשוט, אפשר לומר שאפילו מאתגר מאוד, אנחנו מתכוננים לחיבור השלם בין כל חלקי עם ישראל כדי להגיע כאיש אחד בלב אחד למתן תורה, מכינים את הכלה, השכינה הקדושה שהיא כלל נשמותינו, נשמות ישראל לחתונה עם הקב”ה. הנה ההתבוננות, מקווים שהיא תהיה לעזר בשבוע החשוב כל כך שלפנינו >>>

43 ארבעים ושלושה יום לעומר // חסד שבמלכות // המתנה המושלמת

היום, כ”ח באייר הוא יום הסתלקותו של שמואל הנביא. ביום הזה אנו מציינים גם את יום שחרור ירושלים. ירושלים של מטה, זאת שבקצהו של כביש 1, היא אולי עיר עם בניני אבן, כבישים, אנשים, וחיים יומיומיים כמו ערים אחרות, אבל יש בתוכה כח עצום, כח החיבור בין מעלה ומטה. בין הגוף לנשמה. בין שמיים לארץ. כל מי שנגע פעם באבני הכותל, כל מי שראה את ההתרגשות העצומה של יהודים מכל רחבי העולם מול קיר האבן עמוס הפתקים, מבין שיש כאן הרבה יותר מאבנים עתיקות שמונחות אחת על גבי השניה. מה הסוד של ירושלים…?

אולי אפשר ללמוד משהו על הסוד של ירושלים משמואל הנביא. שמואל שהוקדש מלידתו לשרת את ה’ ע”י חנה אימו, הופיע בתקופה קשה לעם ישראל. בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה…

שמואל שופט את עם ישראל, עובר מעיר לעיר, מחבר את היכולת הנבואית שלו עם היכולת להבין את נפש האדם, מחבר את הדעת של מלך מלכי המלכים עם הרצון של העם למלך בשר ודם וממליך בימי חייו שני מלכים, שאול ודוד. הוא מבין את מגבלות הרצון לקבל שטבוע עדיין בעם, ומתוך כך הוא מחבר אותם במיומנות ורגישות לאור ע”י עשיית חסד עם כל מי שזקוק לכך בעם ישראל.

כ”ח באייר הוא גם היום שבו מתחיל השבוע האחרון שלפני חג השבועות. השבוע שבו אנו מתקנים את ספירת המלכות. המידה של היום הזה היא חסד שבמלכות.

המלכות היא הרצון לקבל, הכלי לאור. אנחנו יכולים לקחת את המלכות, הרצון לקבל הגדול שמובנה בתוכנו, לסיפוק רצונותינו האישיים והאינטרסים התועלתיים שלנו. אבל אז אנחנו מחריבים את החברה, ועלולים  להביא למצב שבו –  “אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה”. מצב שבו כל אחד חוגג את החגיגות הפרטיות שלו על חשבון הזולת והחברה אט אט מתפרקת. אבל אפשר גם להבין שהרצון לקבל ניתן לנו כדי שבאמצעותו נמשוך שפע רב שאותו נתעל לטובת ולמען האנשים שזקוקים לכך.

זה בעצם התפקיד של היום הזה, התמקדות בחסד שטמון ברצון לקבל, כמו שמואל שתמיד חיפש חיסרון גדול יותר, כדי שיהיה לו כלי גדול יותר כדי להשפיע לעם ישראל. איך הוא עשה את זה? זה מעניין, הנה ההסבר…

שמואל לא יושב בביתו, הוא מסתובב בערי ישראל, מה שנקרא -“יורד לעם”. במסעותיו בין ובתוך ערי ישראל הוא מזהה את המצוקות האישיות והבינאישיות. הוא מקשיב, תומך, מפשר, מגשר, שופט, וכך בהדרגה הוא מכין את הלבבות לחיבור שלם לאור. חיבור של מטה עם מעלה. “ומטעם זה” מסביר בעל הסולם “סבב שמואל לשפוט את ישראל במצפה ובגלגל ובית אל וחזרתו תמיד הרמתה, כי שם ביתו, הכנת לבו.”

כדי להכין את לב העם לחיבור אל הבורא, להשתוקקות מחודשת לאור, שמואל צריך להכין גם את ליבו. לכן לאחר כל סבב שפיטה בערי ישראל והכנת לב העם למדרגת אור חדשה, הוא חוזר לביתו, למקום שבו הוא יכול להרגיש את חיסרון האור במדרגה גבוהה יותר ולהשתוקק אחריו מחדש. למה הוא עובד בצורה כזאת?

“והטעם [הוא] שאין הנשמה בעלת החיסרון אלא הגוף” ממשיך בעל הסולם ומסביר “ורק על הגוף מוטל העבודה שיהיה מזוכך להתפייס עם הנשמה, בייחוד האמיתי, דהיינו, שלא יהיה באפשרות התעוררות לבו הגופני להתעורר, זולת לקדושת השם ית’, ואז מתחברת הנשמה בו בקביעות, כי נעשה הקשר, בלתי לה’ לבדו.”

שמואל עושה הכנה של הכלי האישי שלו, של הרצון שלו, של המלכות שלו, כדי להיות מסוגל לגלות חיסרון גדול יותר בתוכו, זאת אומרת יותר מקום לשפע האלוקי להתלבש, כדי לעזור יותר ויותר בכל פעם לכל מי שנזקק לכך בעם ישראל. ע”י כך הוא מוצא בכל פעם מדרגה גבוהה של חסד שבמלכות, רצון להשפיע טוב מתוך השפע שקיבל באמצעות הרצון לקבל. הוא מגלה בתוכו תמיד כוחות חדשים, משפר את התכונות והיכולות שלו, מגדיל את הרצון לעזור, והכל מתוך רצון עמוק לעשות חסד עם עם ישראל כולו.

כדי לחבר מטה ומעלה, גוף ונשמה, צריך הכנה, צריך להרגיש חיסרון ולהשתוקק מחדש אחרי תחושת העונג הגדול שנעלמה מאיתנו. גם שמואל הגדול לא יכול לעשות זאת לבד, הוא חייב לשפוט את ישראל ולעורר בהם את התשוקה לאור, לחבר אותם יחד באחדות ובאהבה, כדי שהשתוקקות חדשה תתעורר גם בו ותעורר אותו להנהיג אותם לעלית מדרגה חדשה. בימים שאין מלך בישראל, כשהכל נראה כאילו מתפרק, שמואל מחבר מלכות של מטה עם מלכות של מעלה ע”י מעשי חסד, מפייס גוף עם נשמה ומחבר את לבבות עם ישראל. בדיוק כמו  ירושלים שלנו, ירושלים של מטה. נותן לעם ישראל את המתנה המושלמת.

חסד שבמלכות – כדי לגלות את היכולת לעשות חסד לזולת, עלי לגלות בתוכי חסרונות גדולים, רצון לקבל גדול. זה מתחיל מהתבוננות פנימית שמבקשת לגלות מה הם היכולות הייחודיות שלי שבאמצעותן אני יכול להשפיע לאנשים. אני מזהה את הכישורים האישיים שלי, ובונה תכנית עבודה אישית שבאמצעותה אני מפתח את הכישורים והיכולות האלה בהדרגה לכוון של נתינה והשפעה. למשל, אם יש לי יכולת הקשבה ושכנוע, אני יכול לנתב אותה לבניה של סבלנות ורצון פנימי להקשיב לאדם במצוקה או בהתלבטות, ולעזור לו ע”י יכולת השכנוע לבצע שינוי, או לעשות מהלך מסוים, לגרום לו לשבור את ההתלבטות ואת המחסום שמונע ממנו לעשות שינוי. להיות “סוכן מכירות” של  שינוי פנימי. זאת דוגמה אחת, אבל למעשה בכל מקצוע, בכל יכולת אישית של כל אחד מאיתנו טמונה היכולת להביא שפע גשמי או רוחני לאנשים סביבי.

שמואל היה שופט. אבל הוא לא רק דן, גישר ופישר בין אנשים, הוא הכין את ליבם דרך השפיטה להתקדמות למדרגה חדשה, לגילוי של עוד טוב פנימי, עוד ועוד. ולכן, לקח מידי פעם פסק זמן להתפתחותו העצמית, בכדי שיוכל לקדם גם את עם ישראל לקירבה נוספת לבורא ע”י פיתוח כח ההשפעה הפנימי והאחדות ביניהם.

 44 ארבעים וארבעה יום לעומר // גבורה שבמלכות // ללכת בבוץ בשביל יהודי…ולמצוא פרחים

לא כל כך פשוט להיות אדמו”ר…כשרבי אהרון הגדול מקארלין הלך לעולמו, ביקשו חסידיו מתלמידו וחברו הקרוב, רבי שלמה מקארלין שימלא את מקומו בהנהגת החצר. רבי שלמה, צנוע וענו, נחרד מהבקשה. איך יקבל את הנהגת החסידות והוא כל כך מלא בחסרונות.

האם אדם יכול לברוח מיעודו? כשהחסידים לא הירפו והמשיכו להפציר בו. הוא היה אובד עצות, מה יעשה? ואז עלה במוחו רעיון. הוא ייסע לרבי מזלוטשוב ויעשה אצלו את השבת. הרבי מזלוטשוב היה ידוע בראייתו החודרת והקדושה, שבאמצעותה הצליח לגלות בכל אדם את החסרונות שעליו לתקן.

לאורך כל הנסיעה לזלוטשוב רבי שלמה היה מהורהר. אגיע לזלוטשוב, חשב בליבו במהלך הנסיעה, הרבי יגלה את החסרונות שלי, החסידים יבינו שאני לא קדוש כמו שהם חושבים, וכך יעזבו אותי לנפשי ולא אאלץ לקחת תפקיד שגדול עלי.

חיסרון או יתרון? הוא הגיע לזלוטשוב ועשה שם את השבת יחד עם הרבי מזלוטשוב שכיבד אותו מאוד. רבי שלמה התפלא מאוד על הכבוד שקיבל. אבל שתק. חיכה לראות מתי יגלה הרבי מזלוטשוב לכולם את חסרונותיו. לאחר שיצאה השבת ניגשו בניו של הרבי מזלוטשוב אל רבי שלמה וביקשו שישאר שם שבת נוספת. רבי שלמה התבלבל. זאת שבת אחת יותר מידי, חשב בבהלה…גם השבת הנוכחית הייתה קשה לו. אבל הוא כיבד את הרבי מזלוטשוב. תישאלו את אביכם אמר, אעשה מה שיגיד.

הבנים הלכו ושאלו את אביהם. אני לא יכול לבקש ממנו להישאר שבת נוספת, אמר להם הרבי מזלוטשוב, צדיק כזה שמכל מילה שלו כל העולמות מזדעזעים…אם אשאיר אותו עוד שבת כאן, אולי אגרום להפרעה בעולמות. אני לא יכול לקחת אחריות כזאת.

הבנים חזרו לרבי שלמה מקארלין וסיפרו לו.

רבי שלמה התפלא, ורץ מיד לרבי מזלוטשוב וקרא לעברו: מה זה? חשבתי שפה אומרים רק אמת. איך אתה עושה ממני קדוש! ואני לא!

לפעמים, מה לעשות, צריך ללמוד להתלכלך…תשמע, אמר לו הרבי מזלוטשוב, אתה רוצה לשבת בחדר קטן ומבודד ולעבוד את הבורא לבדך. אבל זה לא יכול לעבוד. המטרה בעולם הזה היא לעשות טובות ליהודים, ובשביל לעשות טובה ליהודי כדאי ללכת בבוץ עד הצוואר. תקבל את ההנהגה ותוציא נשמות מתוך הבוץ…רבי שלמה מקארלין קיבל את ההנהגה…הוא הבין שענווה אמיתית היא ללכת בתוך הבוץ בשביל כל יהודי, ולמצוא שם פרחים ססגוניים.

מהי גבורה אמיתית? גבורה אמיתית היא לתקן את המלכות, את מקום החיסרון, את הרצון לקבל שלי, ע”י עזרה לזולת. אני יכול לתקן את עצמי ע”י התבודדות, פרישות, לימוד תורה ותפילות עמוקות ומלאות כוונות. זה טוב וחשוב, זה בהחלט יתקן אותי. אבל זה לא מספיק. תמיד יהיה חסר משהו בתיקון הזה…

מה יהיה חסר? או יותר נכון – מי יהיה חסר? החלקים האחרים של הנשמה שלי.

כשושנה בין החוחים. הזוהר קורא למלכות שושנה. המלכות, הרצון שלנו, כולל את כל הנשמות כולם. לכל אחד יש את הרצון הייחודי שלו, את ניצוץ הנשמה שלו, אבל יחד עם זה הוא כולל גם את חלקי הנשמה האחרים, את כל הרצון הגדול שנקרא כנסת ישראל. כל אדם שאנחנו פוגשים במהלך חיינו כלול בתוכנו, ולכן המפגש שלנו איתו הוא הזדמנות לתיקון הדדי, כי גם אני כלול בתוכו. קצת קשה להבין את זה כי אנחנו רואים אנשים שונים, גופים שונים. אבל הרוחני לא מתחלק. לכן, כל גוף, כל אחד מאיתנו הוא ביטוי של רצון מסוים מתוך הרצון הכללי, מתוך הנשמה האחת הזאת, הנשמה הכוללת של כל עם ישראל.

יש שני מצבים לכנסת ישראל: שושנה ושושנה בין החוחים. חוח זה קוץ. אני יכול להיות קדוש ולתקן רק את עצמי. ואז אני הופך את הבחינה הפרטית שלי משושנה בין הקוצים לשושנה. זה טוב, אבל זה לא מספיק טוב…כי אם הצלחתי לתקן את עצמי ושכחתי שיש עוד חלקים לנשמה שלי שנמצאים אבודים אי שם בחוץ, למעשה גם את עצמי לא תיקנתי בשלמות. לכן, עלי לאחוז במידת הגבורה, לקפוץ מתוך איזור הנוחות שלי, מתוך עולם התיקון הפרטי שלי לעולם התיקון הכללי של כלל עם ישראל, לקפוץ לבוץ…כן, ואפילו להתלכלך, כדי להוציא משם את חלקי הנשמה שלי שטובעים. את האחים והאחיות שלי.

גבורה שבמלכות, היא הרצון להתגבר אפילו על הרצון לשלמות האישית שלי, לפגום בה, להתלכלך, כדי לעזור למי שהלך לאיבוד, למי שמחפש דרך וכוון, למי שאפילו לא יודע שהוא מחפש. לקפוץ לבוץ כדי להוציא את הפרחים הנפלאים שמסתתרים שם. כדי להגיע לשלמות אמיתית מתוך שיתוף כל הנשמות יחד.

כי לימוד תורה הוא המפתח לתיקון הנפש, אבל אם אני מסתגר ועובד מול הבורא לבדי, מתעלה בעבודה הפנימית בלי לרדת למטה, בלי לצאת מבית המדרש, מהספרים, מהמילים, ולבצע את מה שכתבו לנו חכמים בפועל, אצליח אולי לתקן את החלק הפרטי שלי, את נפשי, אבל לעולם לא אהיה שלם, כי כלולים בי בנוסף גם כל חלקי עם ישראל, ועלי לתקן את כל החלקים כולם. גם את אלה שנראה לי שנמצאים מחוצה לי, אנשים ששונים ממני ורחוקים ממני, שקשה לי להזדהות עם מצוקותיהם וכאבם וקשייהם. דווקא אלה זקוקים יותר מכל לתקשורת טובה איתי, כי אחדות נבנית דווקא כשרחוקים מתקרבים, הרי אלה שקרובים אלי בכל מקרה קרובים. וכך, בגלל שגם הרחוקים הם חלק מהנשמה הכללית שנמצאת אצלי, אני מצליח לתקן גם בתוכי, וגם מחוצה לי פגמים שלא ידעתי על קיומם, שהיו נסתרים ממני. וכך, אט אט כל אחד מאיתנו יתקרב לשלמות האישית, לקשר קרוב יותר לבורא, ובמקביל גם כולנו יחד.

45  ארבעים וחמישה יום לעומר // תפארת שבמלכות // אני כל כך לא מושלם…אבל שלם

מי מאיתנו מושלם? לכל אחד ואחת מאיתנו יש חיסרון, פגם, תכונת אופי לא מושלמת. אבל קשה לנו להודות בזה. למה? כדי שלא יקטינו אותנו, כדי שלא יחשבו שאנחנו לא טובים, כדי שלא יתנשאו עלינו, כדי שלא ינצלו אותנו…אז אנחנו בונים חומות של הגנה והתנתקות. לא מגלים מה קשה וחסר לנו לאנשים שסביבנו, אפילו לקרובים ביותר. אנחנו מוכרים תדמית מושלמת, נוצצת, עד…עד שנשברים…

המלכות היא הרצון השלם. לכאורה אין לה כלום משלה, כמו הלבנה שמקבלת מהשמש את אורה, כך המלכות מקבלת את האור מהספירות שעליה. כדי לקבל את האור בצורה מתוקנת, כדי להשפיע לזולת, צריך לשים מסך. לקבל אור רק אם אפשר באמצעותו להשפיע, לעשות טוב. ספירת התפארת, קו האמצע, מייצגת את היכולת לחבר בין ניגודים, בין ימין לשמאל, בין חסד לגבורה, בין רצון להשפיע לרצון לקבל.

תפארת שבמלכות מוצאת בתוך הרצון לקבל שמקורו מקו שמאל, יכולת להשתמש בכח הקבלה, כדי לקבל שפע גדול ולחבר אותו עם מידת החסד. כך הרצון לקבל מקבל צורה חיובית ובונה.

התפארת דוחקת במלכות ואומרת לה – אל תתביישי, תגידי שאת לא מושלמת. אל תחביאי את הפגמים והחסרונות שלך. חיסרון הוא לא בושה. להיפך. תביני שהרצון לקבל על מנת לקבל הוא חיסרון שצריך לתקן, וע”י כך תהיה בך ענווה מספקת כדי לקבל אור ולהשפיע אותו לעולם שסביבך. תתחברי לעולם. אל תתביישי. אל תחששי.

ועוד יותר מזה – כל גילוי של חיסרון כזה בתוכי, כל רצון לקבל על מנת לקבל חדש שאני מגלה, כל נטייה אגואיסטית מפתיעה שנחשפה לעיני בהתנהגות שלי, בהתייחסות שלי לאנשים שסביבי, בהרגלים שלי, כל גילוי כזה הוא חומר לעבודה עצמית. כל חיסרון או קלקול כזה הוא מקום שבו לא יכול להתלבש שפע, ולכן נגרמת לי בעקבותיו הרגשה רעה. ככה זה שאני כועס, מקנא, מתנשא על מישהו, מתעלם ממצוקות של הזולת, מתחמק מלעזור מאלף סיבות שונות, לו”ז צפוף, עייפות, התחייבויות קודמותף שערי תירוצים לא ננעלו… כל הקלקולים האישיים האלה גורמים לי בהתחלה לסיפוק מיידי, אני כועס על מישהו שאולי פגע בי ואולי לא, וזה נותן לי תחושת ניצחון מדומה במיידי, אבל ככל שעובר הזמן אני מבין שהכעס מרחיק אותי מהזולת, פוגע בשלווה שלי ואף בבריאותי הגופנית. ואז, אני מבין שצריך לתקן. להפוך את הרצון לקבל הזה לרצון לקבל על מנת להשפיע. למשל – כעס זה בחינת אש פנימית, סערת רגשות שמחפשת פורקן. אבל הפיכה של האש הפנימית הסוערת הזאת לאש של התלהבות לעשיה בונה, לבניה של אנרגיה מתפרצת של השפעה, להחדרת התלהבות לעשיית טוב לאנשים שסביבי, זה בדיוק אותה תכונה, רק בכוון חיובי.

לפעמים, אתם יודעים, קשה לעשות לבד שינוי. אני יודע למשל שאני כלוא במלכודת הכעס, ולא מצליח לצאת מזה. אני מתבייש להגיד שאני כעסן, למרות שכולם בעצם חשים את זה, או במקרים אחרים אני מחביא ושומר את הכעס בתוכי. ובינתיים אני מת מבפנים. לפעמים צריך לדעת לקבל עצה טובה, אוזן קשבת, עזרה. אם מקבלים נכון, הקבלה הופכת להשפעה.

לקבל זה גם השפעה? איך?

אם נחשוף את הקשיים שלנו בפני אנשים אחרים, יהיה גם מי שירצה לעזור לנו להתגבר…ולפעמים, לקבל עזרה ממישהו זאת ההשפעה הכי גדולה, כי זה עוזר לנו לתקן את החיסרון, ואז החיסרון מתמלא באור. מה שהיה קודם חיסרון הופך עכשיו לכלי השפעה, כי ברגע שלמדתי כיצד לקבל, אני יודע גם להשפיע, ואז יש לי ואנשים שסביבי כלי משותף, רצון טוב משותף, וזה מדלג מעל כל החסרונות האישיים ומוצא בתוך כולנו יחד את השלם. את האחד יחיד ומיוחד. וחוץ מזה, על הדרך גם גרמתי למי שעזר לי לעשות מצווה, להשפיע לי. ואז ההשפעה היא דו כוונית. אני משפיע לו ע”י הרצון שלי לקבל עזרה. והוא משפיע לי ע”י הרצון לעזור לי.

תפארת שבמלכות, ללמוד לקבל עזרה, עצה, סיוע, כי רק כך נוכל להתחבר ולהשפיע, כי הרצון הגדול שלנו יכול להיות חיסרון ונזק גדול אם לא משתמשים בו נכון…אבל יכול להיות גם מתנה גדולה לאנושות. כי למרות שאני לא ממש מושלם, ביחד עם כולם אני שלם.


46 ארבעים ושישה יום לעומר // נצח שבמלכות // אין יאוש

הסבא משפולי היה תלמידם של הבעש”ט והמגיד ממזריטש, וידיד קרוב של האדמו”ר הזקן. מספרים שהאדמו”ר הזקן, שחיבר את ספר התניא , אותו כינה סיפרם של בינוניים, חיבר גם ספר של צדיקים. אז איפה הספר הזה? ביום הסתלקותו של הסבא משפולי, כך מספרים, עלה בלהבה השמימה גם הספר הזה, סיפרם של צדיקים.

צדיק גדול ובלתי ניתן להשגה היה הסבא משפולי, אבל הוא נהג לכנות את עצמו בשמות שנשמעו לאוזן בלתי מיומנת כשמות גנאי, בין השאר קרא לעצמו “הבהמה הזקנה”. למה הוא קרא לעצמו כך, איך זה מסתדר יחד – צדיק שמכנה את עצמו בהמה? זאת מכיוון ששורש נשמתו משם ב”ן שכנגד ספירת המלכות, ב”ן בגימטריה “בהמה”. המלכות מייצגת את הרצון לקבל, מי ששורש נשמתו משם ב”ן, נולד עם רצון לקבל גדול.

שימו לב, זה לא פשוט, צריך כאן קריאה זהירה, לשים לב למילים ולפרטים – כי פה נמצא סוד הבחירה. אדם עם רצון לקבל גדול בשורש, יכול בקלות להשתעבד לתאוות הנמוכות והבהמיות שלו. אבל, לא בגלל זה נתן לו הבורא שורש כזה, הרי הבורא לא עושה לנו דווקא. אדם עם שורש של רצון לקבל גדול נולד ככה כדי שיהפוך אותו לכלי של השפעה. הרי ככל שהכלי גדול יותר אפשר להכיל בתוכו יותר אור.

הסבא משפולי בחר מידי יום ויום. למרות הזיכוך הגדול שאליו הגיע, הוא לא ויתר לעצמו. הוא ידע שלפי שורש נשמתו עלו להילחם בכל יום ויום ברצון לקבל, למרות שהוא מזוכך כבר. הרי גם במדרגות רוחניות גבוהות אפשר ליפול לתאוות כבוד ומעמד למשל. לכן היה עליו לנהוג בביטול כלפי עצמו, כדי להתחבר לבורא, כדי להגיע להשוואת צורה.

הסוד שהסיפור של הסבא משפולי מלמד אותנו הוא שהמלכות האמיתית, היא רק כשאני מגלה את הנקודות החלשות שלי ומתחיל לעבוד עליהם. אני מלך של הרצונות שלי רק כשאני מבין ויודע שיש לי חסרונות, רק כשאני מבין שאני סופי, מוגבל, זמני, ומתוך זה אני מתבטל כלפי הבורא, כלפי הנצחיות, ואז בצורה מפתיעה גם אני הופך לנצחי. כי הנקודות האלה, הזמניות, הסופיות, החסרונות, הן היתרונות שלי.

כלי מלא לא יכול להתמלא באור. אז אם אני מלא בגאווה, ציניות, התנשאות, כעס, קנאה…אין בתוכי מקום לחברים, למשפחה, לבורא. כדי לקבל אור, עלי למלוך על הרצונות לקבל על חשבון הזולת, להבין שאם לא אשתמש ברצון לקבל בכדי להשפיע, אני מקלקל לעצמי ומקלקל את העולם כולו. ההבנה הזאת צריכה להיות נצחית, ולנבוע מתוך ניצחונות קטנים ויומיומיים על הקול הקטן הזה שמטריד אותי מידי רגע ומשכנע אותי שלדאוג רק לעצמי זה מחויב המציאות.

אז זהו, שלא. כל המציאות שלנו היא אפשרי המציאות – זאת בריאה ולכן הבורא מחליט מה צריך להיות בתוכה. הדבר היחיד שהוא מחויב המציאות זאת נצחיות הבורא. לכן, כדי לסגל לעצמנו את מידת הנצח עלינו להשוותת צורה עם הבורא ע”י המלכתו על הרצונות שלנו.

זה בדיוק נצח שבמלכות – להפוך את היכולת להשתמש ברצון לקבל על מנת לעזור לזולת ליכולת נצחית ע”י ניצחונות קטנים, רגע אחרי רגע, אחרי רגע. כך בכל רגע ורגע אנחנו מתמלאים באהבת הזולת וברצון לתקן את המקומות בתוכנו שאנחנו עדיין לא ממש אוהבים.

מתוך המגבלות שלי שכבולות בתוך מימד של זמן ומקום, אני מגלה את הפוטנציאל הנצחי שלי, את יכולת ההשפעה שנובעת מכך שאני חלק אלוק ממעל, ואז אין יאוש. כי יאוש נובע מחוסר תקווה, וחוסר תקווה נובע מחוסר ודאות, וחוסר ודאות נובע מכך שאני תחת שליטת הזמן ולכן לא רואה את העתיד לבוא.

אבל אם נאמין שהחסרונות שלנו הן למעשה היכולות שלנו, הפוטנציאל העצום של כל אחד מאיתנו להביא טוב לעולם, אז נעלה את הרצון מעל הזמן, מעל המגבלות, מעל חוסר התקוה, מעל היאוש וחוסר הודאות ונקבל רצון נצחי. נצח שבמלכות זאת היכולת להגיע להשפעה מוחלטת דווקא מתוך חסרון גדול, לגלות דווקא מתוך מגבלות הזמן את הפוטנציאל הנצחי שלי. לגלות שכל מגבלה היא אפשרי המציאות, ניתנת לשינוי, אבל הפיכה של המגבלה, של החיסרון, לכח של השפעה לזולת היא כבר חיבור למחויב המציאות ולכן לוקחת את הרצון המתוקן שלי לחיבור נצחי לאור.

47 ארבעים ושבעה יום לעומר // הוד שבמלכות // זכות השמחה

אלה ימים לא פשוטים. הרגעים האחרונים שלפני שבועות, הישורת האחרונה שלפני מתן תורה, הימים האחרונים של ספירת העומר… ככה זה – רגע לפני עלות השחר החושך כבד יותר מאשר לאורך כל הלילה. עוד רגע יזרח האור במזרח, יתפשט ויאיר את הארץ כולה, את כל הרצונות החבויים, אבל עכשיו נראה כאילו לעולם לא יופיע אור.

אלה ימים של לבבות שבורים. אכזבות. קשיים. חוסר הבנה. עימותים. היתקלויות. בכי. בדידות. כמיהה לאהבה פשוטה… אהבה, זאת התשובה. זאת התשובה להרגשה הכבדה. להתחיל בתנועה של עשיית טוב לזולת. זה יעשה שינוי פנימי בכל אחד מאיתנו, ולאט לאט יעלה למעלה ויעשה שינוי אמיתי. כי שינוי אמיתי מתחיל מתוך חושך, מתוך הרגשת חיסרון, מתוך רצון למצוא נקודות חיבור, מעבדות לחרות, מפירוד ובדידות לחיבור הלבבות. כמו בהר סיני…

כאיש אחד בלב אחד. כך קיבלו את התורה. יותר נכון, בזכות זה קיבלו את התורה. אם לא היה מתקיים התנאי הזה, לא היו מקבלים את התורה. זה היה התנאי. ללא כעס, ללא קנאה, ללא שנאה, ללא התעלמות, ללא ציניות, ללא תחרות, ללא התנשאות. התנאי היחיד לקבלת התורה היה אהבה ללא תנאי. אהבה שקטה ועמוקה. צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו. אלא העולם שותק ומחריש…

אהבת הזולת שלמה כזאת מתקיימת כאשר אנחנו מצטערים בצער הזולת ושמחים בשמחתו.

בשביל זה צריך ללמוד איך להרגיש. כשאנחנו מרגישים אותו, את הזולת, את האדם שמולנו ממש, משהו באוויר משתנה. הוא הופך להיות נקי יותר, קל יותר לנשום…אבל מכיוון שיש הרבה “הזולת”, הרבה חברים. אז הגיוני שהיום מישהו בשמחה, וגם מישהו אחר בצער. ועלינו להרגיש את שניהם. איך עושים את זה? ע”י כך שאוחזים בשמחה. לומדים שגם בצער יש שמחה. שמחה שקטה ועמוקה, שמחה על כך שאנו יחד, מנחמים איש את רעהו, תומכים בשעת צרה ומצוקה אחד בשני, עוזרים, מקשיבים וחומלים. שמחה זה לאו דווקא קפיצות וריקודים. אז מהי שמחה? שמחה היא בעצם שלמות. אחדות. אהבת חינם.

“אויר” זה כינוי לאור חסדים. אור חסדים מלביש על אור חכמה. כשאור החסדים ריק מאור חכמה הוא נקרא “אויר ריקני”. מה זה אומר לגבינו? זה אומר שכשיש לי אפשרות לעשות חסד עם הזולת ואני לא עושה, האויר הופך להיות ריקני, קשה לנפש שלנו לנשום, לא יורד לעולם אור החכמה שהוא אור החיים שלנו…אנחנו מרגישים בודדים, חלשים, חולים…החושך משתלט. ריקנות.

בלילה, רגע לפני עלות השחר. כשחושך כבד בחוץ. זה זמן טוב לפתוח ספר. לפעמים, כשהלב מכוון, יכול הספר להיפתח בעמוד הנכון. יכול להיות שיהיו כתובות שם המילים האלה: “וזה פירוש – תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה – כי בין כך ובין כך תעבוד, אלא החילוק הוא, כי זה ב: מצור ומצוק, דהיינו שלא ברצון, וזה: מרוב כל, דהיינו ברצון.”

הוד שבמלכות. שמתם לב מה אומר לנו הרב אשלג. בכל מקרה אנחנו עושים את ציווי ה’ ומשפיעים לזולת. בעבודה, במשפחה, בכל יום אנחנו עושים משהו למען הזולת. השאלה היא רק אם אנחנו עושים את זה בשמחה או לא. זאת זכות הבחירה. להיות ב”הוד” או ב”דוה”, להיות תחת המלכות של הרצון לקבל על מנת לקבל, להיות עבד לאגו, או למלוך על הרצון לקבל ולהפכו להשפעה ונתינה. זה כל החילוק. לעשות חברה שיוויונית או חברה אינטרסנטית. הכלים, הם אותם הכלים. הכל תלוי רק בכוונה.

מידת הוד שבמלכות מלמדת אותנו לדעת להודות על הרצונות שלי, על הפעולות שאני עושה בכל מקרה, לשמוח על היכולת להשפיע, גם אם כרגע אני עושה את זה “בטעות”, מתוך כורח המציאות. בכל מקרה אני מפנה את האשפה מהבית, אפשר לרטון על כך, לדחות את המשימה, או להודות על ההזדמנות לפנות את הלכלוך מהבית, לגרום לאנשים שחיים איתי לסביבה נקיה ונעימה יותר.

רוצים עוד דוגמה? בסדר, הילד מבקש עזרה בשיעורי הבית, בכל מקרה אני צריך לעזור לו, זאת חובתי. אבל גם על זה אפשר לקטר, להגיד לעצמי שאני את הלימודים שלי כבר סיימתי לפני שנים וגם אז לא ממש נהניתי, להרגיש שהייתי מעדיף לעשות משהו אחר כרגע, לנוח, לקרוא ספר, לשמוע מוזיקה, רק לא להתעסק בשעמום הזה…אבל, אפשר להתייחס לזה כהזדמנות נהדרת לזמן איכות עם הילד. להבנה של הקשיים והפחדים שלו, להזדמנות  להתחבר לאתגרים האישיים שלו ולתת לו עצה טובה, להשאיר לו זיכרון נעים של תמיכה הורית, לנטוע בו הבנה שאני שותף לחוויותיו כדי שכך יגדל וכך גם יחנך את ילדיו. אלה בסך הכל שיעורי בית? לא, זאת הזדמנות נהדרת להשפעה טובה ולחיבור אמיתי.

עכשיו תחשבו טוב, כמה הזדמנויות כאלה יש לנו במשך היום? המון. כמה מהם אנחנו עושים מתוך הרגשת כורח? וכמה מהם מתוך שמחה? יש לנו זכות גדולה, רגע לפני מתן תורה, זכות השמחה, הזכות להאיר את הארץ, את הרצון לקבל, ברצון טוב להשפיע לזולת. הרי בכל מקרה אנחנו משפיעים, אז בואו נעשה את זה מתוך שמחה, הכרת תודה, ותחושת מטרה. זאת הזדמנות יומיומית להעלות את השחר.

48 ארבעים ושמונה יום לעומר // יסוד שבמלכות // חייל צעצוע…

יש ימים כאלה. פתאום נזכרים בזמנים רחוקים. לא, לאו דווקא במעמד הר סיני…משהו קצת יותר קרוב… למשל, למשל בשרות הצבאי, זוכרים את הטירונות? זה היה לפני לא מעט שנים [מי סופר…], הכל היה שם בסדר גמור, חברים חדשים, חוויות נעימות יותר וקצת פחות, אבל הקטע הטראומטי ביותר היה מסדר הנשק. שעות היינו עמלים ומנקים את קנה הרובה עם חוטר ופלנלית, שוב ושוב, שוב ושוב, ו…ניחשתם נכון, שוב ושוב…ואז היה מגיע המ”כ, מביט בקנה בנונשלנטיות מול אור השמש, פיו מתעקל לפתע בבוז, והוא פולט בלחישה רועמת: מה אתה, חייל צעצוע, יש לך פילים בקנה, תנקה שוב…

פילים בקנה, או פילים בצריח…מה זה משנה, בלענו את העלבון בשקט וניקינו שוב. העובדה שהקנה היה נקי לחלוטין, לא הזיזה לו. מבחינתו זמן מנוחה זה זמן מבוזבז, כך שכל עוד אין אימונים שנעבוד קצת…מה יש…

זה כבר ממש קרוב, אנחנו יומיים לפני חג השבועות, כולנו מתרגשים. הנה זה בא, בעוד זמן קצר מתן תורה, כבר 48 יום אנחנו מתכוננים, מתקנים, או לפחות משתדלים לתקן את המידות, יום אחר יום. משתדלים להתייחס טוב יותר לחברים, לתת במקום לקחת, להיות נקיים יותר, משפיעים יותר. לפעמים מצליחים יותר, לפעמים פחות…זה קצת כמו מלחמה פנימית בין הרצון לקבל לרצון להשפיע. זה רוצה את כולי, והוא רוצה את כולי, ואני נקרע…מה עדיף, להשפיע טוב לאחרים על חשבון הנוחות שלי, או לדאוג רק לאינטרסים שלי על חשבון אחרים…? מלחמה!

זאת מלחמה, אין ספק, אבל מלחמה של אהבה, ולכן התשובה ברורה, צריך לדאוג לזולת. כי רק ככה יהיה טוב לכולנו. אבל היום פתאום עלולה לעלות התחושה שהתשובה הברורה הזאת, לא ממש ברורה לנו. יומיים לפני מתן תורה, שבו עמד כל עם ישראל כאיש אחד בלב אחד באחדות ובערבות הדדית טוטלית מול הר סיני, יומיים לפני אנחנו עלולים להרגיש קצת כמו חייל צעצוע…

חייל צעצוע, כזה שרק משחק ולא באמת נלחם ברצון לקבל. יומיים לפני המעמד הגדול אני מרגיש פתאום אגואיסט, אינטרסנט, ועוד כמה מילים שהנייר, או בעצם המקלדת לא ממש יסבלו. אני מרגיש שלמרות כל הדרך, אני עדיין רחוק מהמצב המושלם הזה – כאיש אחד בלב אחד. אני מרגיש גם שיש לי שותפים רבים להרגשה הזאת. למה? כי לא פשוט לנקות את הלב ולהפוך אותו לצינור של השפעה.

יסוד שבמלכות, אני נזכר, זאת היכולת להיות צינור שלם של שפע ע”י כך שאני הופך את הרצון לקבל לרצון להשפיע טוב לאחרים. אבל זה האידיאל, התכלית, אבל בפועל, אצלי, אם כבר יש צינור של השפעה, הוא מלא בפילים. צריך כנראה איזה חוטר נפשי ופלנלית רוחנית כדי לנקות. ואין זמן, ממש אין, בעוד יומיים מסדר המפקד. בעצם מסדר המלך. מלך מלכי המלכים. אז מה עושים?

טוב, צריך להירגע קצת, להוריד את מפלס הלחץ. אבל איך? פתאום אני נזכר… נזכר במאמר הערבות.

מה בדיוק כתוב שם? התורה ניתנה לעם ישראל, מסביר שם בעל הסולם, רק לאחר שכל אחד קיבל עליו את המצווה של אהבת הזולת, בדרגה כזו של דאגה שלמה ומוחלטת איש לחברו. כל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר לשום חבר מחברי האומה.

אבל איך אפשר? הרי יש לי עדיין צרכים אישיים, אינטרסים. אפשר – מכיוון שכשיש ערבות כללית בין כל חלקי העם, כל אחד מאיתנו יכול להסיר כל דאגה מליבו לגבי צרכיו שלו. כי יש עם שלם שדואג לו. ואז הוא יכול להתמקד אך ורק בנתינה. ככה נבנית חברה מתוקנת. ככה מקבלים תורה.

כח היסוד הוא כח החיבור, ספירת היסוד מחברת יחד את כל המידות והופכת אותן לחטיבה מאוחדת של השפעה. לכל מידה – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יש איפיון שונה וייחודי, אבל חסר לה מה שיש לאחרות, רק ביחד נוצרת שלמות. כך גם יוסף, המרכבה למידת היסוד, מחבר את כל האחים, את כל השבטים, לכח אחד שלם ומאוחד שבו כל התכונות השונות של כל אחד מהשבטים תורמות לשלמות המשותפת, וכך יש צינור שלם להעברת השפע האלוקי. ומתוך כך נוצרת ערבות הדדית. כל אחד משפיע לחברה מיכולותיו וכישוריו ומקבל את מה שהוא זקוק לו, ממש כמו גוף שאיבריו עובדים בהרמוניה שלמה. כל איבר כשלעצמו חסר שלמות. ורק החיבור לשאר האיברים יוצר שלמות, ונותן יכולת לכל איבר לתרום לגוף הכללי.

יסוד שבמלכות. אני מנסה לחשוב אם השנה אנחנו קרובים יותר למצב הזה, לערבות ההדדית הזאת. האם אנחנו ראויים יותר למתן תורה. ואני מבין פתאום שגם אם כל אחד מאיתנו לא שלם עדיין, גם אם אנחנו עדיין חיילי צעצוע, כשאנחנו יחד אנחנו צבא חזק, צבא של אהבת הזולת. ולמעשה לא דורשים מאיתנו להצליח, כי זה לא תלוי בנו. דורשים מאיתנו להשתדל. להשתדל לדאוג אחד לשני, להתפלל אחד על השני, להשתדל לסנגר אחד על השני, להשתדל לראות את הטוב שבכל אחד…להשתדל לעשות טוב. ואם זה המדד, אני חושב שגם השנה, כמו בכל שנה, השתדלנו עוד קצת יותר. הקנה, צינור ההשפעה שלנו קצת יותר נקי. ומתוך כך גם כח ההתקשרות של היסוד בא לידי ביטוי, ונוצר קשר בין האור לכלי,

יסוד שבמלכות, ע”י הערבות ההדדית, החיבור בין כל חלקי החברה, נוצר כלי שלי השפעה שהוא בעצם צינור, כי הוא מקבל שפע ברציפות, ללא הגבלה של מידה מסוימת, כי המלכות היא הכלי, והיסוד כולל את כל המידות, וכשכל המידות עובדות יחד, כבר אין מידה מוגבלת > כל המידות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, והוד יחד וכל פרטיהן, הופכות לחטיבה אחת. כלי שלם שהופך לצינור של השפעה רציפה.

וכך אנחנו מתקרבים עוד קצת ליום שהוא לא יום ולא לילה. יום אחד שלם של אור. קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה.

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה… מילות השיר הזה לקוחות אמנם מההגדה של פסח. אבל הרי כבר הסביר הרמב”ן שהתקופה שבין פסח לשבועות, ימי ספירת העומר, הם למעשה חול המועד ארוך. ולכן כל התקופה הזאת היא חג אחד ארוך. יציאת מצרים ששיאה במעמד מתן תורה. חג של חמישים יום.

הנה השיר המקסים – הלב והמעין מארחים את אביתר בנאי בביצוע מרגש באמת. להאזין ולהרגיש למרגלות הר סיני…הלחן מיוחס לבעש”ט.

“קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה // רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה  // שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה // תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה.” >>>

49 ארבעים ותשעה יום לעומר // מלכות שבמלכות // רגע לפני מתן תורה…קו הסיום או קו הזינוק?

איך מגיעים למתן תורה? מי לא חושב על זה בימים האחרונים…כולם? טוב, אולי לא, אבל מי שכבר הבין שזאת העבודה שלנו בעולם הזה, לקבל את התורה יחד עם כל עם ישראל, בטח מתחבט בזה לא מעט. ומי שלא, מרגיש את זה בלב פנימה. תחושה פנימית לא ברורה. אין בעצם יהודי שלא מרגיש את ההתרגשות לקראת מעמד מתן תורה. הרי התורה זה אנחנו, גם אם המרחק גדול. ישראל, הקב”ה והתורה הם אחד, כך מעדכנים אותנו חז”ל. וזאת אמת צרופה, מעל כל המרחקים וההסתרות.

אז איך מגיעים לקו הגמר? או שאולי זה בעצם קו ההתחלה? איך אדם יכול לשנות את הפנימיות שלו בצורה כל כך מהותית. הרי מעמד מתן תורה דורש מאיתנו דבר אחד עיקרי – שנדע לאהוב. וזה, כך מסתבר, לא כל כך פשוט.

אולי כדאי לדמיין שאנחנו במסע. מסע ארוך. מסע שמאתגר את הגוף בצורה קיצונית. כמו נגיד, מסע כומתה. ועכשיו נשליך את המשל לנפש – המסע לעבר הר סיני מאתגר את הנפש בצורה קיצונית. ולא סתם, זה מסע שרוצה לגרום לנפש להשתנות…להתחדש…

הלילה של הכלה – ימי הגלות נקראים לילה, כך מסביר הרב אשלג בפרוש הסולם לספר הזהר במאמר “לילא ד’כלה”, כי זה זמן של הסתרת פנים והתחזקות כוחות הפירוד. אבל דווקא בזמן הזה, זמן ההסתרה, מתחברת הכלה – כנסת ישראל, עם בעלה – הקב”ה, ע”י תורה ומעשים טובים שאנחנו עושים, למרות שלא תמיד אנו רואים את התוצאות הטובות של המעשים האלה. והם שמובילים לגמר התיקון, שנקרא יום.

וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה’ לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. הלילה של שבועות, לילה לפני מתן תורה, נקרא גם כן הלילה של הכלה, כי ביום מתן תורה היה כבר בחינת גמר התיקון שבו זכו לחרות ממלאך המוות. אבל בגלל חטא העגל התקלקל התיקון. ומאז בכל שנה בשבועות אנחנו למעשה חוזרים לנקודת זמן שבה יכול היה להיות גמר התיקון. האם השנה אנחנו יכולים להתקרב יותר לנקודה הזאת?

עוד 2 קילומטר וזהו… זה כבר לא רחוק… חישוב פשוט מראה שאנחנו לא רחוקים, קצת יותר מ-200 שנה לפני גמר התיקון. לפני המועד האחרון של 6000 השנים. אז תחשבו שאתם במסע כומתה. אורך המסע כ- 60 ק”מ. אנחנו כבר הרוסים וגמורים מעייפות, הרגליים כואבות, הגב, המשקל של הציוד לוחץ על הכתפיים…אבל נשארו רק 2 ק”מ לסיום המסע. מה כבר יכול לקרות? אתם קרובים, אני קרוב, כולנו קרובים, אנחנו בטוח מגיעים לשם. כשרואים את קו הסיום יותר קל לשנס מותניים, להטעין את הנפש בכוחות חדשים ולהמשיך לצעוד במרץ.

מה כבר יכול לקרות? מה באמת כבר יכול לקרות ב-2 הק”מ האחרונים. יופיע הר גבוה, נעלה עליו, יצוץ אגם, נשחה, נגיע ליער עבות, נפלס דרך בין העצים והענפים…אבל מצד שני…יכול להופיע פתאום איזה בור שמישהו כיסה ולא ראינו, מן מלכודת, עלולה להפתיע אותנו תהום עמוקה או צוק תלול. סערה פתאומית, או סופת ברקים…מי יודע?

 

200 שנה וקצת, 20 שעות או 2 ק”מ בכל מקרה צריך לדעת באיזה כוון ללכת. הלילה של הכלה לפנינו, ליל ההכנה לשבועות, בפועל אנחנו נמצאים בתוך הלילה של הכלה כבר כמעט אלפיים שנה. מכינים את החופה. בשבועות, לאחר ההכנה, התיקון של הלילה, אנחנו מגיעים ל”יום האחר”- יום מתן תורה. קו הסיום של המסע. עוד כיממה מעכשיו אנחנו מגיעים לשיאו של יום החמישים. אנחנו ספרנו 49 ימים, הבורא נתן לנו במתנה את יום החמישים. זאת ממש בחינה של גמר התיקון. הכלה מתחברת עם בעלה בחופה. החופה היא כינוס וקיבוץ של כל האורות החוזרים שיצאו מזיווגים של תורה ומעשים טובים שנעשו במשך 6000 שנה, והפכו לאור גדול שחופף את הקב”ה והשכינה כמו חתן וכלה.

מה שקורה ב-6000 שנה, זה בערך מה שקרה לנו ב-49 הימים שחלפו.

לפני שטייס יוצא לעורף האויב, הוא מתאמן על יבש, בסימולטור. לסימולטור שלנו קוראים ספירת העומר. אבל זה לא אימון על יבש. זוהי מעין קפסולה מרוכזת של כל התיקונים שאדם פרטי יכול וצריך לעשות במהלך חייו. שבעת השבועות שמגיעים לשיאם היום ומחר היו מסע אמיתי. חסרונות גדולים צצו, תהומות עצומים הופיעו בדרך, לבטים, שאלות לא פשוטות. עלינו על הרים, חצינו נהרות ואגמים סוערים, לפעמים גם הגענו לקצה הצוק וראינו איך תהום נפערת מולנו…ורטיגו. כל העולם הסתחרר מסביבנו. הרגשנו לפעמים על סף איבוד שליטה. וברגעים האלה. הרגעים הכי קשים. הרגשנו איך לפתע, מבפנים, מתוך התהום, מתוך החושך וההסתרה, פורצת קריאה גדולה, קריאה אמיתית, שוועת עניים. פתאום הייתה הבנה פשוטה שבלעדיו, אנחנו פשוט לא יכולים. עשינו הכל והריקנות עדיין גדולה.

יאוש הוא אושר גדול! נשמע לכם מוזר? תקראו מה כותב הרב אשלג לתלמידו: “אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם זולת בשעה שמוצא את עצמו כמיואש מכוחותיו בעצמו“. אני חושב שזאת השורה השמחה ביותר שקראתי בתקופת העומר. מה כל כך משמח בהכרה שכוחותיי דלים? אני חושב שבעיקר משמחת ההכרה בכך שהניסיון להתמודד לבד עם הקשיים שלי נועד מראש לכישלון. אנחנו לומדים את זה גם ממגילת רות.

רות ונעמי – נעמי מיואשת. היא איבדה הכל. לכאורה אין לה תקווה. אבל רות לא מוותרת עליה:עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. רות מתעקשת לדבוק בנעמי. היא מבינה שחבוי אצלה סוד גדול, סוד ההשפעה. נעמי, מסביר הזוהר, זאת הנשמה שהתלבשה בגוף, ועכשיו מתנהל בתוך הגוף הזה מאבק, בין רות – הנפש השכלית, הרצון לקבל על מנת להשפיע. לבין ערפה – הנפש הבהמית, הרצון לקבל על מנת לקבל, האגו.

הרצון לקבל על מנת להשפיע, רות, דבק בנשמה, בנעמי, בדרך התורה, ולומדת אט אט כיצד להוריד לעולם שפע. כיצד ליצור בעולם אחדות ותולדות של נתינה. היא מלמדת אותנו מה היא מידת האמת. האמת לא תעדר אם נלך בדרכה של רות. נעמי לא יכולה בלי רות. הנשמה לא יכולה בלי גוף שיעשה מעשים טובים. הנתק בין הגוף לנשמה, ההשתלטות של ערפה על הרצונות שלנו – זוהי תחושת היאוש.

מהי תפילה שלמה? כשהאדם מגלה שאין לו כח להתגבר על הקשיים לבדו. כשהפירוד מהנשמה גדול כל כך, צריך לעשות גיור כהלכה, כמו רות. לגייר את הרצון לקבל ולהפוך אותו לרצון להשפיע. הגיור הזה הוא התפילה השלמה לקב”ה. כשהאדם מרגיש שכבר “יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות, ותרופה אין. כי אז ראוי לתפילה שלמה לעזרתו ית’. שהרי יודע בטח שעבודתו עצמה לא יביא לו התועלת. וכל עוד שמרגיש איזה כח עבודה מצידו עצמו, אין תפילתו שלמה”.

הרצון לקבל המוטבע בכל נברא, מסביר הרב אשלג, הוא בשינוי צורה מהבורא, “ועל כן נפרדה ממנו הנשמה כאיבר הנפרד מהגוף…ומכאן ברור מה ה’ רוצה מאיתנו, הוא השוואת הצורה…דהיינו שנשנה המידות שלנו, שהוא הרצון לקבל, ולקחת המידות של הבורא שהוא רק להשפיע, באופן שכל מעשינו יהיה רק להשפיע לזולתנו ולהועיל להם בכל יכולתנו…וכאשר יקבלו הלימוד הזה, אז נזכה לגאולה השלמה”.

ההגעה לקו הסיום היא לא הגעה לשלמות אישית. הרי ניסיתי הכל ולא הצלחתי. השתדלתי. התבוננתי. נלחמתי. ונשארתי אגואיסט. אז מה – אין תקנה חוץ מתפילה? ומי מבטיח שגם התפילה שלי לא תהיה אגואיסטית? אז אחרי כל המילים האלה – איך בכל זאת מגיעים למתן תורה. איך צועדים לגמר התיקון. איך מתייצבים בשבועות בבוקר מול בורא עולם יחד עם כל עם ישראל?

אוהב…לא אוהב…מתפלל! לאחר שעשיתי הכל, ממש הכל, את כל היגיעה וההשתדלות וההתבוננות, יש לי חיסרון מספיק גדול כדי להתפלל. אבל כדי שהתפילה הזאת לא תהיה אגואיסטית. כדי שהיא תהיה תפילה משפיעה. אני לא צריך להתפלל על עצמי. נראה לי שלזה מתכוון הרב אשלג.

יום לפני שבועות, כשאנחנו ממש קרובים למעמד הגדול. ממש קרוב למעמד מתן תורה שיחול למעשה ובפועל ביום החג בליבו של כל יהודי, אנחנו צריכים להבין שכדי לקבל את התורה, עלינו להגיע לשם יחד – כאיש אחד בלב אחד. ולכן, כל מה שעלינו לעשות זה לפנות אליו, למלך מלכי המלכים, ולבקש ממנו בקשה פשוטה – אם אני לא מושלם, וגם לא יכול לראות שהאנשים שסביבי מושלמים, אני מבקש היום, באמת, שיקבל את כולנו יחד, אני מבקש את זה דווקא עבור האנשים שהכי קשה לבקש עבורם. אלה שפגעו בי, אלה שאני לא ממש אוהב, אלה שנראה לי שמתנשאים עלי, אלה שדיברו אלי בציניות, אלה שהתרחקו, אלה שפגעו בקרובים אלי. כל אלה שממש קשה לי לסלוח להם או לאהוב אותם או להתקרב אליהם. עכשיו קצת לפני מתן תורה, אני חייב להודות שאני לא יכול להיות שלם לא רק בלעדי האנשים שאני אוהב, אלא דווקא ובעיקר בלעדי האנשים שאני לא אוהב. כי מול האנשים האלה, אין לי כח עבודה, קשה לי מאוד להתחבר אליהם. אז כל מה שנותר לי זה להתפלל עליהם. שיהיה להם רק טוב. להתפלל שיזכה אותי להבין ולהאמין שזה הכל ממנו והם לא באמת עושים לי רע. להתפלל שיקבלו את התורה יחד איתי. שהוא יעזור לנו להיות  אחד, שיקבל את כולנו יחד כגוף אחד. כי אנחנו יכולים לספור רק 49 יום. רק 6000 שנה. את היום החמישים. את האלף השביעי – הוא סופר עבורנו. קו הגמר הוא למעשה קו ההתחלה.

מי יכול לתקן את המלכות שבמלכות? את היום הארבעים ותשע לעומר – המלכות שבמלכות, בלתי אפשרי לתקן. זה רצון לקבל עצום. כל מה שנשאר זה להבין שלכל אחד מאיתנו יש נעמי כזאת, נשמה זכה וטהורה, שקשה לנו להתחבר אליה באמת. יש לי נשמה כזאת. וגם לאנשים שסביבי. אלה שאני אוהב ואלה שלא. אז כנראה שכולם בפנים זכים וטהורים. ואם אני לא יכול לתקן את הרצון לקבל הגדול הזה – המלכות שבמלכות. לפחות אגיד לכל אחד מהם, מעומק הלב את מה שלמדתי מרות, סבתא רבה של דוד המלך- עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. ככה ניכנס למתן תורה…ואתם יודעים מה, נראה לי שיהיה בסדר, נקבל ביחד את התורה כאיש אחד בלב אחד…הוא בטח ובטח לא מקפיד עלינו. חג שמח לכולם.

תגובות

(0)