פרשת שְׁלַח לְךָ // עיכובים בדרך לגן עדן

לא יודע אם זה נתון סטטיסטי, אבל בטח תסכימו איתי – בדרך כלל אין לנו זמן.

שישים שניות בדקה. שישים דקות בשעה. עשרים וארבע שעות ביממה. שבעה ימים בשבוע…ששת אלפים שנה של תיקון. הזמן צועד בקו ישר קדימה, לא מסתובב, לא קופץ, לא מתהפך אחורה. אי אפשר לעצור, אי אפשר לעקוף. כל מה שלא הספקתי לעשות ברגע נתון נדחה קדימה. אז פלא שכל הזמן אנחנו מתעכבים. זאת כבר עובדת חיים. הרכבת מתעכבת עקב תקלה, הפגישה מתאחרת בגלל שאנשים תקועים בפקק, התעוררתי מאוחר כי השעון המעורר לא צלצל…עיכובים זאת עובדת חיים. וזה לא חדש. זה התחיל כבר בגן עדן. 

נשארנו מאחור? הזוגיות מתעכבת. המשרה הנכספת מתעכבת. רוצים להביא ילדים, אבל שנים וכלום לא קורה. איכשהו לכולנו נראה שכולם מסביבנו רצים קדימה ורק אנחנו מתעכבים. מאחרים. מפספסים. המציאות הייתה יכולה להיות מושלמת אם הכל היה עובד לפי התוכניות שלי. אבל משום מה זה לא עובד. כן, זה התחיל כבר בגן עדן. הכל היה מושלם. האדם נברא. מתוך האדם בונה הבורא את האשה. שתי מצוות יש להם. מצוות עשה אחת: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. ומצוות לא תעשה אחת: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. הכל בסדר. הזמן זורם ללא עיכובים, ללא הפרעות. עד שמגיע הנחש וטורף את הקלפים, מבלבל את המערכות, מכניס למציאות עיכוב אחד גדול…או שאולי הוא בעצם עושה סדר…?

רבי שלמה מולכו ניצח את הזמן. האמת היא שהוא לא נולד בשם הזה. הוא נולד בפורטוגל כנוצרי למשפחת אנוסים, גדל והפך להיות מזכיר בית הדין של המלך מנואל הראשון, משרה רמה בחצר המלוכה, עד שיום אחד הוא הבין, יותר נכון – הוא פגש בדוד הראובני, יהודי מסתורי שפעל רבות בקרב מלכי ואצולת אירופה להגשמת חלום שיבת עם ישראל לארצו… איש אמיץ היה רבי שלמה מולכו, המפגש עם דוד הראובני הותיר בו רושם כה עז עד שהוא החליט לשוב ליהדות, הוא שינה את שמו הפורטוגזי לשם יהודי, מל את עצמו, וברח מפורטוגל, לא פשוט להימלט כשאתה בעל מעמד גבוה כל כך. הוא התגייר והתחיל ללמוד תורה. הוא למד בערך שלוש שנים. קודם כל את השפה – לשון הקודש, ואחר כך תורה, את כל הפרד"ס. הוא חיבר שני ספרי קבלה ושלט בכל תחומי התורה לעומק, שלט בשפה בצורה מושלמת, כל זה בתוך שלוש שנים! קרוב לוודאי שהוא היה חכם מאוד, אפילו גאון, אבל איך שלא נסובב את זה, שלוש שנים זה זמן קצר. ובכלל, לימוד התורה מלא בעיכובים, ההבנה של התורה היא הבנה פנימית, של הלב, היא תלוית אמונה, תלוית עשייה טובה, תלוית אהבת ה' ואהבת ישראל…וכמובן, דורשת המון יגיעה וסבלנות. אבל הוא הצליח לקצר את הזמן. עד שהחליט לנסוע למלך קארל החמישי…

12 מרגלים נכנסים לארץ. עוד רגע עם ישראל נכנס לארץ המובטחת. הכל נראה מושלם. עברנו את פרעה, עברנו את המדבר, נעבור גם את העליה לארץ בשלום. אבל הנחש, זוכרים אותו, זה שהוציא אותנו מגן עדן, הוא חייב להמשיך ולעשות סדר…כן, לעשות סדר, לא התבלבלתי. העם מבקש לבחון את הארץ, משה מקבל אישור מלמעלה, הוא יודע שהולך להיות בלאגן רציני, אבל בכל זאת  ממנה את המרגלים. אחד מכל שבט. עשרה מהם עומדים להוציא דיבה על הארץ הטובה. שנים מהם – יהושע בן נון וכלב בן יפונה, יחזרו שלמים, טובים, יהיו מליצי יושר של הארץ. משה מוטרד מכניסת המרגלים ומהתוצאה של מעשיהם, מצד שני הוא גם מבין שאין ברירה, צריך לתת למציאות להתעכב לפעמים. אבל רגע לפני הוא עושה פעולת הגנה, הוא מברך את יהושע שיינצל מעצת עשרת המרגלים.

ומה עם כלב בן יפונה? הוא נכנס בלי ברכה ממשה, בלי רצון להיות חלק מהוצאת הדיבה על הארץ. בלי כל הגנה.

רבי שלמה מולכו נוסע לחצרו של המלך קארל החמישי. באותם ימים, לפני כחמש מאות שנה, המלך קארל החמישי הוא המלך הגדול ביותר באירופה, הוא מולך על ספרד, גרמניה וחצי אמריקה. רבי שלמה מולכו לא נוסע לטיול, הוא יודע שהמסע הזה מסוכן. אבל הוא מרגיש שיש לו שליחות, הוא הבין שהאמת נמצאת בהליכה בקו האמצע, בדרך של עם ישראל. חיבור שלם בין ימין לשמאל, הפיכת האגו הצר, האינטרסנטי, להשפעה, לנתינה לזולת, לשלום פנימי וחיצוני, לשלום עולמי. הוא מגיע לחצרו של המלך קארל ומנסה לשכנע אותו להתגייר. הוא מסביר לו את הטעות של האחיזה בקו שמאל, ברצון לקבל. אבל המלך קארל לא מתרשם. מבחינתו רבי שלמה מולכו הוא נוצרי שהתגייר, דינו אחד – מוות. הוא נשפט, ועולה על המוקד בעיר פראג.

רבי שלמה מולכו, האדם שניצח את הזמן, שניצח את כל הקליפות שעוצרות את האדם מאמונה שלמה, מאהבת הזולת, מת על קידוש ה'. האם זה היה עיכוב?

האמת, זה לא פשוט. המסע הזה של המרגלים, הוא למעשה מסע בנפש שלנו. חוה אוכלת מעץ הדעת בעצת הנחש מתוך אמונה שהיא פועלת לתיקון העולם. האכילה הראשונה שלה היא מתוך רצון לקבל את ההנאה מפרי עץ הדעת על מנת להשפיע. עץ הדעת הוא עץ הדעת טוב ורע, הוא כולל בתכו את שני ההפכים, את חופש הבחירה. באכילה הראשונה חווה מקבלת מעץ הדעת רק את בחינת הטוב. אבל, זאת האכילה הראשונה. הבעיה מתחילה באכילה השניה. יודעים למה? תחשבו על הפעם הראשונה שאכלתם מאכל חדש שלא טעמתם מעולם.

הנחש מכיר את החולשה העיקרית שלנו. כשאנחנו עדיין לא יודעים מה הטעם של המאכל החדש, אנחנו מרוכזים אך ורק בלשמח את מי שהכין לנו את המאכל ולהכיר לו תודה. ואז זה באמת רק טוב – רצון לקבל על מנת להשפיע. אבל ברגע שטעמנו מהמאכל וקיבלנו גם הנאה אישית מהטעם, לעולם לא נוכל יותר לאכול אותו בלי עירוב של רצון אגואיסטי שטבוע בנו, הרצון להנות מהטעם. האכילה השניה של האישה מעץ הדעת, כבר מעורבת בהנאה אישית. רצון אגואיסטי. וזה כבר רע. מכאן מתחיל העולם להתעכב. מאז ועד עכשיו אנחנו צריכים לתקן את הר"ע הזה – ר'צון ע'צמי. יכול להיות שהנחש למעשה צדק? ואם כן, למה אנחנו לא אוהבים אותו?

ארבעים שנה במדבר זה עיכוב או מתנה? אם המרגלים לא היו מוציאים דיבה על הארץ, עם ישראל היה נכנס מיד לארץ. האם הם היו מוכנים? קצת יותר משנה לאחר יציאת מצרים. הם לא ממש יודעים תורה עדיין. הנפש עדיין מתרגלת להיות בת חורין. וארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש. ארץ מלשון רצון, ישראל זה ישר-א'ל, זאת אומרת רצון להשפיע, לעשות טוב לזולת, להיות אדם מתוקן, להידמות לבורא. כולנו רוצים להיות כאלה, אבל תחשבו מה קורה לכולנו כשאנחנו מתקרבים למקום הזה, לרצון להשפיע…פתאום מופיעים כל הענקים, כל הפחדים הגדולים שלנו, פתאום נראה לנו שזה גדול עלינו כל הענין הזה של לימוד חכמה עמוקה כזאת, של יישום בפועל של ואהבת לרעך כמוך, של שינוי מהותי כל כך בנפש.

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

כשאני מרגיש ששינוי חיובי גדול עלי, כשאני מרגיש כמו חגב, זה הופך לקליפה: וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם…רק כשהחלטתי שאני לא יכול להתגבר ולהיות טוב ומשפיע, רק אז מופיעה הקליפה. מי יצר אותה? אני! את הפחדים הגדולים ביותר שלי יצרתי אני בעצמי. אני פוחד מלהתקרב באמת לבורא, לתכונת ההשפעה, אני רואה שככל שאני מנסה ומתקדם, עדיין יש דרך ארוכה לפני. היאוש אוחז בי. ואז במקום להיות משפיע אני חוזר להיות עבד.

הנחש, מי שהפריע לאדם ואשתו, הוא גם זה שהפריע גם למרגלים. אבל הוא עשה סדר, לא נעים להגיד, אבל זה מה שקרה. רק שהוא לא ידע מזה. הבורא, בנה לנו מציאות מופלאה. עם ישראל חייב להישאר ארבעים שנה במדבר. קצת יותר משנה עברה, אם הם ייכנסו עכשיו, הם יהפכו מעבדים במצרים, לעבדים בארץ ישראל. עבדים של האגו. הם צריכים עוד 39 שנה במדבר, במקום ניטראלי, עם משה, כדי לתרגל את תיקון הרצון לקבל, את הדרך להיכנס לארץ ישראל, לתכונת ההשפעה. רק ככה הם יהפכו לבני חורין.

כלב בן יפונה מבין את זה. שימו לב לשם שלו – כלב: כמו הלב. הוא מכוון למטרה, לתיקון המדויק של הלב, של הרצון לקבל, כדי להפוך אותו להשפעה. לכן, הוא נכנס בלי ברכה, הוא חזק ומדויק, הוא הולך בדרך הנכונה. עובר אצל האבות בחברון – חברון מלשון חיבור, הוא מספר להם שעם ישראל עבר את כל המסע של העבדות, ועכשיו לומד להיות בן חורין. הוא משמח אותם. הוא משפיע טוב לאבות הקדושים, הוא משפיע לבורא, ובכך הוא מתברך.

לרבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, היה מגיד. מגיד זה מלאך שמוסר חכמה לצדיק. על הקשר עם המגיד, במחשבות, בחלומות, בחזיונות, הוא מספר בספר "מגיד מישרים". בספר הוא חוזר פעמים רבות על החלום שלו למות על קידוש ה' כמו רבי שלמה מולכו. הנהגות הלכתיות של רבי שלמו מולכו נכנסו לשולחן ערוך כהלכה. רבי שלמה קארו החשיב אותו כתלמיד חכם עצום וכקדוש. כל זה רק בשלוש שנים. איך הוא עשה את זה?

אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. יש שתי הנהגות למציאות שלנו. בְּעִתָּהּ התיקון מתנהל ע"י דחיפה מבחוץ של הטבע. קשיים, משברים, עיכובים, כל אלה מכריחים אותנו לתקן את עצמנו ולהפוך לאט לאט…מאוד לאט…מאגואיסטים קטנים למשפיעים גדולים. אבל זה באמת לוקח זמן, עיכובים על גבי עיכובים. כל עיכוב הוא למעשה הזדמנות לתיקון נוסף. אבל זה כואב. זאת הדרך שאליה כיוון אותנו הנחש. הוא למעשה התניע את מהלך הגאולה. אבל בדרך של יסורים.

אבל יש דרך לקפוץ מעל הזמן. להצליח להשתנות בזמן קצר, כמו רבי שלמה מולכו – דרך האהבה. קוראים לה – אֲחִישֶׁנָּה, או דרך תורה. ע"י יישום של התורה, של השאיפה להפוך למשפיעים כמו הבורא, ע"י רצון אמיתי לאהבת חינם, אפשר לזרז את התהליך. העיכובים הם חשובים. כמו שעם ישראל יכול היה להפוך מעבדים במצרים לעבדים בארץ ישראל. כך גם אנחנו יכולים להפוך להיות מעבדים של הגלות לעבדים של התיקון החברתי. אנחנו כל כך רוצים להיות שם כבר, כי אמרו לנו שזה טוב. אבל בפועל אנחנו לא תמיד עושים פעולות כדי לזכות לכך, הלב עדיין לא השתכנע. אנחנו עדיין מקנאים לפעמים, שונאים לפעמים, מתבודדים לפעמים, מתעלמים לפעמים. להיות בארץ ישראל מתוך רצון להשפיע על מנת לקבל – זה "חסד לאומים חטאת", כי זאת צביעות. ולעשות תיקון חברתי מתוך אגואיזם, זה לא פחות שיעבוד ועבדות מאשר במצרים.

להיות טוב על מנת לקבל טובת הנאה זאת למעשה הונאה, זה גם היה הטריק של הנחש. אז לפעמים הבורא גורם לנו להתעכב קצת, להרגיש שהחיים שלנו לכאורה תקועים, כדי ללמוד בינתיים כיצד לדלג מעל הנחש, כיצד לכוון את הלב, כמו כלב בן יפונה, לרצון האמיתי, לאהוב את הזולת. להשפיע טוב. לבטל את האינטרס האישי. ללמוד להבין שביחד אפשר לשבור את כל הקליפות. ללמוד לאהוב באמת. כי "רחמנא ליבא בעי" – הבורא מחפש את הלב שלנו, וגם אנחנו צריכים לחפש את הלב הטוב של החברים שלנו, למצוא בהם נקודות טובות ולזכור ש"נחש" בגימטריה "משיח", ורק אנחנו יכולים לעשות את המהפך הזה, להפוך את העיכוב, את הנחש, לתיקון שלם, למשיח.

 

תמונה באדיבות: FreedigitalPhotos.net| Stoonn

 

תגובות

(0)