פרשת קֹרַח // סליחה, מאיזו עדה אתה?

אחד – לא משנה מאיזו עדה – מתקבל לקורס טיס. ככה מתחילות הרבה בדיחות. נכון שמה שמעניין את רובנו עכשיו זה לזהות דרך הבדיחה על איזו עדה מדובר? למה זה חשוב כל כך? שאלה טובה. אבל אולי קודם כל נסיים את הבדיחה?

אחד, לא משנה מאיזו עדה, מתקבל לקורס טיס. באחד השלבים האחרונים של הקורס הוא מודח. פרח הטייס המתוסכל חוזר לבקו"ם לשיבוץ מחודש. לאן תרצה להשתבץ? שואל אותו קצין המיון. לנ"מ, הוא עונה. למה? שואל קצין המיון. כי אם אני לא טס, אף אחד לא טס…

אז באמת למה חשוב כל כך על איזו עדה מדובר כאן? נכון שלכל אחד מהקוראים עלה ישר במחשבה מוצא מסוים של הבחור האומלל? למה אנחנו כאלה? לא יודע, אולי הסיפור הבא יבהיר עוד קצת את הענין.

חברת טי שירטים חדשה הוקמה לפני מספר שנים בארה"ב. החברה מייצרת ומוכרת טי שירטים פשוטים עם הדפס בחלק הקדמי. לדפוסים שבהם משתמשת החברה יש קונספט קבוע, הם כולם לוגואים. אבל איזה לוגואים, שימו לב לחידוש – לוגואים של חברות סטרטאפ שנכשלו. החברה נהנית מהצלחה מסחררת. לא ברור למה, אבל עובדה.

שאלו את מייסד החברה איך הוא מסביר את ההצלחה העצומה של הטי שירטים שלו. אנשים אוהבים לראות איך אחרים נכשלים, הוא ענה. זה כל הסיפור.

אתם חושבים שזה נכון? יכול להיות שנעים לנו, אולי אפילו משמח אותנו לראות איך אחרים נכשלים. קשה להודות בזה, אבל פעמים רבות יותר מאשר אנחנו רוצים להצליח, אנחנו רוצים שאף אחד לא יצליח יותר מאיתנו. נעשה הכל, נהיה מוכנים להוריד מטוסים כדי שאף אחד לא יטוס אם אני לא טס. זאת אולי בדיחה, אבל תחשבו, כמה פעמים הורדנו למישהו עם יוזמה מרתקת או רעיון יפה את הרוח מהמפרשים, איך ירינו לו בכנפיים, מילולית אמנם, אבל באכזריות לא קטנה, רק בגלל שהיוזמה שלו הייתה באמת טובה. וכל זה למה. כי קינאנו.

להתבונן בפרשת השבוע זה למעשה להתבונן בעצמי. זה לא מצחיק, לפעמים זה מטריד, לפעמים מאתגר, הרבה פעמים זה ממש כואב. מי זה קֹרַח בתוכי. זאת לא שאלה פשוטה, מפחיד אפילו להתחיל ולברר את הנקודה הזאת. תנסו לעצור לחצי שעה של שקט, לקרוא את הפסוקים שמספרים על המחלוקת הקשה הזאת ולחפש את המקום האישי. לי זאת הייתה חוויה ממש מטרידה. אבל אחר כך גם מאוד משחררת.

כשרבי חיים ויטאל היה צעיר פגשה אותו אישה בעלת יכולות רוחניות. הנשמה שלך מגיעה ממקום גבוה מאוד, היא אמרה לו. לאחר המפגש הזה רבי חיים ויטאל עצר הכל והתבונן בתוכו פנימה. הוא הבין שברגע זה הוא קיבל את חופש הבחירה. זה שיש לו נשמה גבוהה זאת עובדה. השאלה מה עושים עם זה.

זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מוות. המשפט הזה מדבר על התורה. איך זה יכול להיות? הרי התורה היא תורת חיים. היא מכניסה חיים לעולם. מתקנת את הנשמה. רבי חיים ויטאל מבין שאת הגדולה שלו אפשר לקחת למקום של קדושה, של הגברת הטוב בעולם. או למקום של טומאה, של פירוד, של הגברת הרוע. אדם גדול, כזה שיודע הרבה תורה, יכול לשנות את העולם. לטוב, או חלילה לרע. השאלה היא איך משתמשים בתורה. לאיזו תכלית מייעדים אותה. באותו מפגש נזרע הזרע שהפך את רבי חיים ויטאל לצדיק, ליד ימינו של האר"י הקדוש. הוא החליט להילחם בתכונות השליליות שלו, לגלות כיצד הופכים אותן למועילות. צעד אחר צעד, בעקביות ובנחישות.

מי זה הקֵרֵחַ הזה? כל חכמי ישראל עלי כקליפת השום, אומר בן עזאי, חוץ מהקֵרֵחַ הזה… הקֵרֵחַ הזה, הוא רבי עקיבא. קצת מעליב, לא. למה הוא מדבר עליו ככה? גם קֹרַח היה פעם קֵרֵחַ. שערות מייצגות דינים. לכן הלוויים שבאים מצד שמאל, צד הדין והגבורה, גילחו את כל שערותיהם בתהליך טהרתם כשקיבלו את תפקידם בעבודת המשכן במקום הבכורים לאחר חטא העגל. רבי עקיבא, ששורש נשמתו מצד שמאל, הקפיד לגלח את שערות ראשו בקביעות כדי למתק את הדינים. בן עזאי לא סונט ברבי עקיבא, להיפך. הוא אומר למעשה, תדעו שכמה שאני גדול בתורה, רבי עקיבא גדול ממני. למה? כי הוא הצליח להפוך את הדין שבו לתכונה מועילה. הוא הצליח למתק את הדינים בשורשם ולהוריד שפע גדול לעולם. ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה…את זה אמר רבי עקיבא.

להיות גדול באמת, זה ללמוד כיצד להתחבר. כיצד למצוא נקודות השקה ביני לבין האנשים הכי מנוגדים לי. כיצד לכוון את המחלוקות שיהיו לשם שמים, שימצאו את נקודות החיבור שבתורה. כי מחלוקות זה דבר בריא, אם הן לא נעשות מתוך אגו אלא לשם מציאת הטוב שבאלוקות, הטוב שטמון במציאות שהבורא טבע כאן.

מחלוקת אגואיסטית היא למעשה נפילה בשבי. אנחנו מכניסים את האור שמשפיע לנו הבורא לתוך תבניות של דאגה עצמית. רדיפה אחר כבוד, מעמד, ממון, תאוות גופניות. בדרך הזאת אנחנו למעשה מתרחקים מהאנשים שסביבנו, אם לא פיזית, אז נפשית. ואז למעשה אנחנו מכניסים את עצמנו לשבי. אנחנו שבויים בתוך הרצונות שלנו. בתוך השבי הזה מסתתר אור גדול. כי הרצונות המפרידים האלה הם למעשה אותם רצונות שאם ננתב אותם לטובה, נוכל להפוך את החברה למקום מאושר.

חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ… המילים האלה מספר איוב מספרות את כל הסיפור של מושג השבי. החייל, השפע של הבורא, נבלע ונכלא לכאורה בתוך הרצונות הלא מתוקנים האלה. אבל אנחנו יכולים להגיע למצב שהקליפה שמסתירה את האור, תפלוט אותו החוצה. זה נקרא פידיון שבויים. כל אחד מאיתנו יכול לעשות פידיון שבויים בעצמו.

איך אני יכול לעשות פידיון שבויים? אני מפריד את עצמי מקֹרַח, ומתחבר למשה. גם למשה היו תכונות קשות. היה לו אופי של ליסטים, מספרים חז"ל, ומאופי של גנב, מי שגונב את האור לתוך הרצונות שלו, הוא הפך למי שפודה עם שלם מהשבי במצרים, קליפת הקליפות, וממלא אותם באהבה. אם יש בתוכי קֹרַח מפחיד כזה, אני חושב לאחר קריאת הפרשה, אז אולי מה שצריך זה פשוט להתגבר על הכעס, הקנאה, צרות העין, נטירת הטינה וכל שאר התכונות שמרחיקות אותי מלאהוב באמת. זאת לא עבודה קלה. אבל אם כולנו עושים את זה ביחד. זה מתחיל תנועה גדולה של שיחרור מהאגואיזם. אנחנו הופכים את התורה לתורת חיים.

אז מאיזו עדה פרח הטיס מהבדיחה? אולי מהעדה של קֹרַח? איכשהו תמיד נגיע למקום הזה – הוא כזה כי הוא מעדה כזאת או אחרת, ממגזר כזה או אחר, מפלג חברתי כזה או אחר. הצד השני תמיד נראה טועה יותר, מסוכן לשלום המדינה, העולם, הכלכלה, החברה. למה? כי הוא לא חושב כמוני, ואם הוא רק יצליח יקרה אסון. וחוץ מזה קודם כל מגיע לי להצליח. למה? כי זה אני.

אבא, אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב
אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם אבא טוב

[ אבא – אביתר בנאי ]

מציאות של מחלוקת עמוקה היא מציאות מבלבלת. קשה לדעת מהי האמת. לפעמים זה מערער לנו את הביטחון. במקום הזה אנחנו מחפשים מישהו אחראי, אבא, מישהו שמנהל את העניינים ביד רמה ובוטחת. אבל לא תמיד זה קל. כאן נכנסת לתמונה האמונה. אנחנו רוצים לעמוד מולו, מול אבא, ולדעת שהוא אבא טוב, גם אם כרגע קשה לנו לקבל את המציאות שהוא תפר לנו מסביב, גם אם אנחנו לא מרוצים ממה שקורה לנו כרגע. אנחנו רוצים לדעת שהוא מוביל אותנו ביד בוטחת. ומתוך המקום הזה לשפוט את המציאות בצורה מאוזנת ובריאה.

רגע הבריאה הוא רגע מופלא. הרגע שבו האדם מגיע לעולם הוא הרגע שבו הוא מקבל למעשה משימה שנראית לפעמים בלתי אפשרית. אנחנו שונים ממנו, אבל למעשה כמוהו. כדי שנוכל לקבל את השפע שהבורא הכין בעבורנו, הוא נתן לנו מתנה גדולה, את השוני ממנו. קוראים לשוני הזה – רצון לקבל. זה שינוי גדול מהבורא שכולו שפע ונתינה. זה גם מקור כל הייסורים שאנו חשים במהלך חיינו. ומאידך – זוהי המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו ממנו. איך זה מסתדר יחד?

קֹרַח איש עשיר, מכובד, לוי, מנהיג, חכם. יש לו כל מה שאדם יכול לשאוף אליו. ובכל זאת הוא לא מרוצה. איך יכול להיות שאדם גדול כזה טועה? כנראה בגלל השוני הזה…הרצון לקבל מתעתע בנו לעיתים קרובות. קֹרַח בטוח שמישהו עשה משהו לא כשר בתהליך חלוקת התפקידים בעם ישראל. המישהו הזה הוא משה. אבל משה מקבל הנחיות מלמעלה, מאבא, ממקור השפע, החכמה והאמת. אז איך יכול להיות שהוא טועה? הרי הוא אבא טוב.

אולי, חושב קֹרַח, אולי הוא בדה מליבו את הדברים. אולי היה מעורב אגו בהחלטות של משה. הרי הכל נראה כמו קונספירציה. משה ואהרון לקחו את התפקידים הבכירים, והוא נשאר עם…רגע, עם מה באמת הוא נשאר? עם תפקיד מכובד ויוקרתי. תפקיד שמוריד אור גדול לעולם. אז למה הוא לא מרוצה?

סבלנות…גם לנו כמו לקֹרַח, אין סבלנות. קֹרַח רצה לתקן את המציאות בכח. להשליט את קו שמאל על קו ימין. כהן, מסביר הזוהר, הוא קו ימין, חסד. לוי הוא קו שמאל, דין. אם קו השמאל יעשה את עבודת הימין, הדין ישתלט על החסד, העולם יהפוך למקום מסוכן. לפעמים, צריך סבלנות. להבין שגם אם הדברים שקורים לנו לא נעימים, לא מרגישים לנו נכונים, גם אם הכל הולך לאט מידי, גם אם אנחנו תקועים, הכל בסדר, אבא פשוט מלמד אותנו ללכת. איך נרוץ אם לא למדנו עדיין ללכת?

אבא, אני רוצה לחזור אלי
למצוא אותך שם איתי
במקור שלי אני טוב גמור, אבא
ושם אני מאמין בעצמי

[ אבא – אביתר בנאי ]

אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל? המחלוקת של קֹרַח, אני חושב פתאום, עשתה למעשה פירוד לא רק בינו לבין משה ואהרון, אלא בינו לבין הבורא. בין אבא לבן. אבא רוצה שלמרות שברא אותנו שונים ממנו, עם רצון לקבל, נחזור להיות כמוהו. זה אומר בפשטות, לקחת את הרצון לקבל שנברא כדי שנוכל לקבל את השפע של הבורא, ולהשתמש בו כדי לקבל שפע מהבורא ולהשפיע אותו לאחרים. כאן, במהלך הזה, יש לכל אחד מאיתנו דרך ייחודית. תפקיד ייחודי שלו, שפע ייחודי שמחכה רק לו, ורק הוא יכול להשפיע אותו לחברה. יש מי שצריך להיות רופא, יש מי שצריך להיות אומן, יש מי שצריך להיות תלמיד חכם, יש מי שצריך להיות איש עסקים, יש מי שצריך להיות איש צבא…ויש מי שצריך להיות מנהיג הדור – הראש. אם נחליף את הראש באיבר אחר, זה פשוט לא יעבוד. זה מה שאבא מנסה להסביר לנו. כשאנחנו נמצאים במחלוקת, לא מחברים את המציאות לאמת של הבורא, לא מנסים למצוא את הייחוד שלנו ולא מכירים בייחודיות של האנשים שסביבנו, נוצר פירוד. הבנים רחוקים מהשורש, כי פירוד בתוכנו, מרחיק אותנו מהבורא. הבנים רחוקים מאבא ואמא.

יש "אני מאמין בעצמי" חיובי, ויש גם שלילי. כשאני מאמין בעצמי מתוך רצון לקבל, מתוך קנאה, מתוך צרות עין, מתוך רצון לראות בכשלון הזולת, אז ה"אני מאמין בעצמי" הזה הרסני. ותאמינו או לא, פעמים רבות זה קורה דווקא מתוך רצון לעשות טוב, לקרב את הגאולה, להשפיע לאנשים, אבל יש איזה ענין שמשבש את הרצון הטוב. קוראים לו "אנא אמלוך" – אני אמלוך. אני לא מוכן שאף אחד יקדים אותי. הדרך שלי היא הנכונה ביותר, הגישה שלי, אני עצמי משהו מיוחד…

ירבעם בן נבט פיצל את עם ישראל לשניים. ממלכת יהודה שכלל את שבט יהודה ובנימין, וממלכת ישראל שכללה את עשרת השבטים. הוא מלך על ממלכת ישראל, וכדי למנוע מתושבי ממלכתו להגיע לבית המקדש שנמצא בממלכת יהודה, הוא הציב שני עגלי זהב, המציא חג חדש, ולמעשה יצר מקום חדש להקרבת קורבנות. אבל ירבעם הוא לא מישהו מהרחוב, מדובר על נשמה גבוהה, בחינת משיח בן יוסף. הקב"ה מוכן לוותר לו על כל חטאיו. הקב"ה כביכול תופס אותו בבגדו, כמו שתופסים ילד שובב שרוצים לקרב, ואומר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. איזו הצעה מפתה, נכון? זאת גם לא הצעה סתמית. בן ישי הוא משיח בן דוד. ירבעם הוא בחינת משיח בן יוסף. ההצעה הזאת מתארת למעשה את גמר התיקון. ירבעם יכול לעשות תשובה ולתקן ברגע את העולם כולו.

אבל ירבעם "מאמין בעצמו". שימו לב מה הוא שואל את הקב"ה: מי בראש. עונה לו הקב"ה: בן ישי בראש. ואז אומר לו ירבעם: אי הכי לא בעינא. אם כך אני לא צריך כלום. הקב"ה מספר לו למעשה את סדר התיקון. משיח בן יוסף הוא ההכנה לגאולה ואחריו מגיע משיח בן דוד וגואל את עם ישראל. אבל הסדר הנכון לא מעניין את ירבעם, הוא רוצה למלוך. ועוד נקודה קטנה – שימו לב לאבא, לקב"ה, הוא לא אמר: אני בראש. הוא אמר בן ישי בראש. למה ירבעם לא למד ממנו.

כשאני מאמין בעצמי מתוך רצון לעשות באמת טוב, העצמי שלי זה למעשה… תחזיקו טוב את הכסא – העצמי שלי הופך להיות העצמי של הקב"ה. אני הופך להיות חלק ממנו, לא חלק אלוקה נפרד, אלא חלק אלוקה שכלול בתוכו. לכן זה שבן ישי בראש, זה אותו הדבר כמו שהקב"ה בראש. זה אותו הדבר למעשה. בן ישי מוריד לעולם את השפע האלוקי, מחזיר אותנו להשוואת צורה לבוראץ בגלל זה אני רוצה לחזור אלי | למצוא אותך שם איתי…למה? כי במקור שלי אני טוב גמור, אבא | ושם אני מאמין בעצמי.

טוב, המסע הזה לא פשוט. זה נראה כאילו זה בשמיים, אבל זה ממש כאן למטה, בפעולות היומיומיות שלנו. כשאני כועס על חבר, בן משפחה או כל אדם שלדעתי טועה, במקום לנסות לנהל איתו דיון מבורך, אני למעשה עושה הרחקה בין המציאות של העולם להנהגת הבורא. למה? כי מחלוקת היא למעשה דבר מבורך. מגוון הדעות שלנו נועד כדי שכל אחד מאיתנו, מתוך מקומו וייעודו, יגלה עוד חידוש במציאות. המחלוקת הבריאה, מחלוקת לשם שמיים, נועדה כדי לגלות את זה.

מחלוקת כזאת הייתה מחלוקת בית שמאי ובית הילל. היא גילתה לעולם היבטים שונים של ההנהגה האלוקית, דרך שמאי הנהגה של גבורה, דרך הילל הנהגה של חסד. הם לא ניסו להחליף תפקידים. הם פשוט ביצעו את התפקיד שלהם והורידו ע"י כך שפע גדול לעולם. זאת לא הייתה מחלוקת של אגו. זאת הייתה מחלוקת לשם נתינה והשפעה טובה לעם ישראל. הילל ושמאי לא חיפשו את טובתם האישית, אלא את טובת עם ישראל. כל אחד מהם האמין בעצמו, כי ה"עצמו" שלו הוא הבורא. "עצמו" של הלל הוא החיבור השלם לתפקיד הייחודי שנתן הבורא להלל, ו"עצמו" של שמאי הוא החיבור השלם לתפקיד שנתן הבורא לשמאי, ומתוך זה נוצר "עצמו" אחד שלם. הלל שמאי והקב"ה ביניהם, ומתוך זה הם יצרו תורה שבע"פ נפלאה, מחברת ומדויקת. כי אם המחלוקת היא לשם שמיים, אז אלה ואלה דברי אלוקים חיים, ואז לא צריך תותח נ"מ כדי שהשמיים יהיו נקיים רק בשבילנו…

אבא | אביתר בנאי >  

תגובות

(0)