פרשת נָשֹׂא // רצון פורח?

פרשת נָשֹׂא נותנת לכל אחד ואחת מאיתנו מתנה גדולה. מהי? סבלנות, קודם כל קצת רקע. פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה. יש בה עניינים רבים וחשובים. אחד העניינים המרתקים ביותר בפרשה מופיע בסופה, אלה הם קורבנות הנשיאים, המתנות שהביאו שנים עשר נשיאי שבטי ישראל לחנוכת המשכן.

שנים עשר יום, בכל יום נשיא אחר, בכל יום אותם המתנות בדיוק. בלי לתאם ביניהם, בלי לשלוח מייל לרשימת תפוצה, בלי לפתוח קבוצת וואטספ, בלי ישיבות ממשלה ודיונים אל תוך הלילה…

שנים עשר נשיאים, אותם המתנות בדיוק, פשוט ככה, כי כולם הבינו הבנה פנימית ברורה ואמיתית מה היא המתנה המושלמת לחנוכת המשכן. מה שעוד יותר מרתק זאת הכוונה הפנימית של כל נשיא. למרות שכל נשיא הביא את אותם הכלים, קורבנות, מנחות, קטורת וכד’, כל אחד הכניס בתוך כל אחד מפרטי מתנותיו כוונה שונה לחלוטין מכוונות הנשיאים האחרים. מתנה זהה, כוונה שונה, כל אחד בהתאם לפנימיות העבודה הייחודית, תולדותיו ואף עתידו של השבט שלו.

איך הם עשו את זה? רמז לכך ניתן למצוא אולי במתנה הראשונה והמשותפת שהביאו כל הנשיאים יחד – שש עגלות.

שנים עשר נשיאים, שש עגלות, נשמע כמו מתנה לא כל כך מכובדת ויוקרתית. אבל מסתבר שהנשיאים קיבלו עצה משבט יששכר שאמר להם: “משכן שעשיתם פורח הוא באוויר, אלא התנדבו עגלות שתהיו נושאים אותו בהם”. המתנה הכביכול פשוטה, שש עגלות, שימשה למעשה את הלווים לנשיאת כלי המשכן וחלקיו במהלך מסעות עם ישראל מחניה לחניה. החיבור של המשכן האלוקי, הפורח באוויר, לקרקע, למסעות עם ישראל, עשה חיבור שלם של מעלה ומטה. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

מה בדיוק הענין של ששת העגלות האלה? למה דווקא שש? בשביל זה צריך לחזור אחורה לרגעי הירידה למצרים. לרגעים בהם יוסף מתוודע לאחיו בפרשת ויגש, ומספר להם שהוא אחיהם יוסף אותו מכרו וכך התגלגל למצרים והפך למשנה למלך. לאחר המפגש הדרמטי הזה מבקש יוסף מאחיו לחזור ולהביא את אביהם יעקב ואת כל משפחתם למצרים כדי שיהיו תחת חסותו בשנות הרעב שנותרו. כדי להוביל את האנשים ואת כל רכושם מכנען למצרים נותן להם יוסף בהוראת פרעה עגלות: “וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה.”

טוב, הקשר לא ברור, נכון? מי שעובר דירה בימינו מזמין משאית להובלה, בימיהם הזמינו עגלות להובלה. אם היו אז משאיות, יוסף בטח היה נותן להם משאיות כדי שיעמיסו את רכושם. לא?

לא בטוח. ספר הזוהר מספר לנו שהעגלות האלה הן לא כלי הובלה רגיל, יש בהם סוד רוחני עמוק. “וכתוב, קחו לכם מארץ מצרים עגָלות, שיקבלו מרכבות מארץ מצרים להמשכת המוחין. והיתכן שישמשו השבטים ויעקב בעגלות ארץ מצרים, שהן מרכבות הטומאה?” [זוהר ויגש]

ועוד דבר מגלה לנו הזוהר בהמשך, כמה עגלות שלח יוסף? – “כמה עגלות היו? היו שש עגלות, כמו שכתוב, שש עגלות צָב.”

בואו נתחיל לחבר את הדברים. יוסף מודיע לאחיו שלא לחינם הם יורדים למצרים. פרעה שולח להם עגלות שהם מרכבות הטומאה. זאת אומרת מרכבות של הרצון לקבל על מנת לקבל הגדול. מרכבות של האגואיזם המפריד.

מהי מרכבה? מעשה הרכבה. כדי לתקן את העולם, צריך להרכיב מחדש את כל הכלים הנפרדים, את כל הכוחות השונים שעכשיו סותרים אחד את השני, נאבקים אחד בשני ונמצאים במחלוקת. הרכבת הכלים תיצור שלמות, תיצור כלי אחד משותף שמחבר יחד בהרמוניה שלמה את כל הכלים השונים וגורם להם לעבוד יחד. כלי משותף זה רצון משותף, לב אחד. בדיוק כמו שקיבלו את התורה: “וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵ֖ל” – למה כתוב בלשון יחיד, מכיוון שהיו כאיש אחד בלב אחד. כאיש אחד ברצון אחד. איזה רצון זה בדיוק? רצון אלוקי – רצון לעשות טוב, להשפיע טוב לזולת ללא אינטרס מפריד.

אם מרכבה היא מלשון הרכבה, מהי מרכבת טומאה? איך יכולים להיות הרכבה וחיבור של רצון מפריד? יש הרכבה שהיא לשם אינטרס. כשהמצרים רודפים אחרי עם ישראל בדרכם לים סוף כתוב: וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם. למה כתוב נוסע ביחיד, הרי זה פרעה וכל צבא מצרים. רש”י מפרש כאן פירוש דומה מאוד לפירוש של “וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵ֖ל”, אם שם כתב שעם ישראל היה לפני מעמד הר סיני כאיש אחד בלב אחד, ולכן נכתב בלשון יחיד. כאן במקרה של צבא מצרים רש”י כותב על לשון היחיד:” נוסע אחריהם – בלב אחד כאיש אחד”.

דומה, נכון? אז מה ההבדל?

כאיש אחד בלב אחד לישראל – היו כאיש אחד, כגוף אחד, מתוך כך שהיה להם לב אחד, רצון אחד – להשפיע אחד לשני טוב לפי הצורך, ממש כמו איברים של גוף אחד שעובדים בתיאום ובהשפעה הדדית טובה ובריאה.

בלב אחד כאיש אחד למצרים – לכל אחד מהמצרים הייתה סיבה משלו לרצון להחזיר את עם ישראל למצרים, אחד רצה כסף, שני רצה להחזיר את העבדים שלו לרשותו, שלישי רצה לקבל טובת הנאה מפרעה, מתוך כך נוצר לב אחד, אינטרס אחד – לרדוף אחרי עם ישראל יחד, כאיש אחד ולהחזיר אותם לעבדות. לכן התאחדו כאיש אחד, כגוף אחד, לשם פעולה אינטרסנטית.

עם ישראל ירד למצרים כדי להפוך את העגלות, מרכבות הטומאה, הרצון לקבל הגדול, למרבות לקדושה. כדי להוריד אור לעולם צריך להשתמש בטומאה ולהפוך אותה לקדושה. הכלים שבשבילם ירדו יעקב, משפחתו ורכושו למצרים הם הכלים הגדולים של הרצון לקבל. כל עוד הכלים האלה נמצאים אצל המצרים, הם משמשים לקבלה עצמית אגואיסטית. ומתוך כך מחריבים את העולם. אבל כשהם עוברים לידי עם ישראל, הם נהפכים ע”י עבודה על המידות לכלים קדושים – רצון לקבל על מנת להשפיע.

העגלות ששלח יוסף ליעקב, והעגלות שנתנו הנשיאים להובלת המשכן הם אותם עגלות. זוכרים מה אומר הזוהר?  – “כמה עגלות היו? היו שש עגלות, כמו שכתוב – שש עגלות צָב…והכול אחד. כי שש רומזות לשישה ספירות חג”ת נה”י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד]”.

לכן הסבירו בני שבט יששכר, שבט לומדי התורה, לנשיאים, מה מטרת לימוד וקיום התורה: “משכן שעשיתם פורח הוא באוויר, אלא התנדבו עגלות שתהיו נושאים אותו בהם”. המשכן, אומרים בני יששכר לנשיאים, מושך לעולם אורות גדולים, צריך לדעת להשתמש בהם נכון, לכן צריך ליצור כלי נכון, להרכיב נכון את הרצון לקבל שיהיה על מנת להשפיע. כי רק כך יתקיים: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. זאת אומרת – ועשו לי כלי משותף, כאיש אחד בלב אחד, כדי שהאור שלי ישכון בתוכם.

הכלי המשותף הזה –  כאיש אחד בלב אחד, נקרא רצון לקבל על מנת להשפיע, ולכן הוא צריך להיות כלול מרצון לקבל, שהוא קו שמאל, ומרצון להשפיע שהוא קו ימין. אבל מכיוון שקו שמאל מושך אורות גדולים, עשר ספירות שלמות, הוא פורח באויר, וצריך למשוך למשכן שמייצג את המלכות המתוקנת, רק אורות שאפשר להכיל בכלים שלנו, בששת המידות שאנחנו כבני אדם יכולים לתקן –חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. את ששת העגלות, ששת המרכבות שעלינו להרכיב בתוך הנפש לכלי אחד שלם של השפעה ונתינה?

איך עושים את זה? דווקא מתוך חיבור של כוחות שונים. יוסף מוריד ע”י שש העגלות את 12 האחים למצרים, כדי שיקבלו שם רצון לקבל גדול שיוכל להכיל את כל השפע שהקב”ה רוצה להעניק לעולם. והנשיאים של 12 השבטים שיצאו מיוסף ואחיו לוקחים את ששת העגלות האלה שמייצגות את המידות המתוקנות שבונות רצון לקבל מתוקן, וכך מחברים שמיים וארץ, אור וכלי בצורה שלמה.

דווקא מתוך חיבור כל הכוחות השונים שבתוך כל אחד מאיתנו, 12 נשיאים, כל אחד בעל איפיון אחר, ואפילו מנוגד לשני, נבנית שלמות. החיבור של הנשיאים יחד יוצר כלי נשיאה משותף, שכולל יכולות מגוונות, כישורים שונים שמשלימים אחד את משנהו.

כשאין רצון לחיבור בין כל הכוחות הפנימיים כל השפע שאנחנו מושכים פורח באויר. למה? כי הכלים שבהם אני משתמש הם דמיונות כוזבים. הרצון לקבל מפתח עבורי תאוריות מנותקות מהמציאות שמשכנעות אותי שהדבר הטוב ביותר עבורי הוא לדאוג לעצמי. כי הרי השפעה דורשת מאמץ שלא תמיד מביא תמורה חומרית. למה להתאמץ, פיזית, שכלית, רגשית, כשלא תהיה לזה תוצאה שתגרום לי להרוויח יותר, לקבל כבוד או מעמד מכובד יותר, לנוח, לברוח מהתמודדות עם אנשים שמתנהגים וחיים אחרת ממני, למה?

קשה לנו להשתחרר מהלך המחשבה הזה כשכל המסרים התקשורתיים והתרבותיים סביבנו דוחפים להישגיות חומרית ומעמדית, להעצמה אישית, ולפיתוח היכולות האישיות לשם טיפוס במעלה המעמד החברתי, הכלכלי, האקדמי, או כל מעמד אחר.

העולם נברא כדי שנלמד להשפיע ומתוך כך נגיע להשוואת צורה עם הבורא ולדבקות בו. כך מגדירים המקובלים את מטרת הבריאה. אם כך, מה תפקיד ההשגיות? יש לה בכלל תפקיד שקשור להשפעה, לקדושה?

אין בעולם פרט כלשהו שנברא לחינם. אפילו לא מצרים. העגלות ששולח יוסף, הם עגלות שנותן פרעה, הרצון לקבל הגדול ביותר, הרחוק ביותר מקדושה וחיבור לזולת. אבל בלי הרצון לקבל הזה אי אפשר לקבל שפע. ואם לא נדע כיצד לקבל שפע, עם מה בדיוק נשפיע?

יוסף יודע שגילוי הרצון לקבל הגדול של מצרים בתוכנו הכרחי להתקדמות האישית שלנו. אבל את זה יודעים גם כל קברניטי הקפיטליזם. אז מה ההבדל בינו לביניהם, נראה שהפעולות שיוסף עושה אינן שונות מכל מנהיג אחר, או מכל איל הון אינטרסנטי. איפה השוני?

השוני הוא בכך שיוסף יודע להשתמש בכוחות הקבלה נכון, הוא משתמש רק בשש עגלות, שש מידות שאפשר לתקן ולהפוך להשפעה. הוא לא מוכן לקבל שפע, גם אם הוא מפתה מאוד, אם לא יוכל לכוון אותו לעשיית טוב בעולם. הוא משנה למלך מצרים לא בשביל כבוד, כסף או מעמד, אלא כי הבורא צריך כלי שידאג לתזונת העולם בשנות הרעב. וכך בכל פעולה שלו. וכך גם מלמדים בני יששכר את הנשיאים לקחת את הרצון לקבל הגדול שהעלו ממצרים, ולהפוך אותו לכלי נשיאה למשכן, למשיכת שפע נכונה. הוא יודע שהרצון לקבל רק למען האינטרס האישי הוא דמיון כובל שמוכר לי הרצון לקבל, כי לא נוח לו לתת לי לצאת מאזורי הנוחות שלי, מהדאגה לעצמי. אבל אם אשתמש בכח דמיון נגדי, דמיון חיובי, שייצור בתוכי שכנוע פנימי שהשפעה הדדית תעשה טוב לי כמו שתעשה לזולת, תתחיל להיווצר בתוכי תנועה פנימית חדשה, שתהפוך את כח הרצון השלילי, לכח חיובי שמושך שפע ותורם באמצעותו לאנשים שסביבי. כח הדמיון החיובי הזה יכול לנבוע רק מתוך עצת בני יששכר, מתוך לימוד התורה שהתקבלה מתוך תנאי אחד ויחיד – כאיש אחד בלב אחד. כל אחד מאיתנו לוקח את חלק הרצון לקבל הגדול שלו שלקח ממצרים ומחבר אותו לרצונות של חבריו, מתוך מטרה אחת, שיהיה טוב לכולם. כי זאת מטרת הבריאה – להיטיב לנבראיו. לכולם, לא רק לי…

מתוך ההבנה הזאת אנחנו צריכים ללמוד כיצד להשפיע איש לרעהו, ללמוד לפתח את היכולות האישיות והכישורים הייחודיים שנתן לנו הבורא בצורה הטובה ביותר, מתוך רצון לקבל גדול, לנצל את כח מצרים שבתוכי כדי לגלות כלים גדולים, כי רק ככה תהיה מוטיבציה אישית להתפתח. ואז כשרכשנו את הכלים הגדולים, לדעת להשתמש בהם רק במידה ואפשר להשפיע באמצעותם לחברה, לאנשים שסביבי, מתוך אהבה, מתוך רצון למציאות טובה ונעימה יותר בעולם, לצאת ממצרים ולהפוך לישראל כדי לבנות בתוכי כלי לנשיאת המשכן, כלי מתוקן של השפעה טובה. ומתוך כך ייווצר חיבור שלם ומשותף לבורא. חיבור נצחי. חיבור שמיים וארץ.

תגובות

(0)