סיפור בהמשכים // פרשת חֻקַּת

איך מתחילים שבוע חדש? בסעודה שלישית של שבת חוקת לפני כמה שנים הציע אחד המשתתפים שכל אחד יקבל על עצמו קבלה טובה לשבוע הקרוב. ישבנו יחד כבר קרוב לשעה, סעדנו, שרנו, דיברנו דברי תורה נעימים, הייתה הרבה שמחה באוויר. ופתאום, מתוך האווירה הטובה עלתה ההצעה הזאת. כולם הסכימו מיד. הוא עבר בין כל החברים, כל אחד אמר בכמה מילים את הקבלה שלו. אני קיבלתי על עצמי לאהוב כל יהודי. נכון, זה משהו שצריך לעשות תמיד, לא רק בשבוע מסוים. אבל צריך להתחיל בנקודת זמן מסוימת שבה אני מקבל על עצמי לא להקפיד, לא להיעלב, לא לנטור טינה, לא לזלזל, לא להתנשא, לא לשנוא. פשוט לאהוב כל יהודי, קרוב אלי או רחוק ממני.

השמש שקעה, קולות השירה והשמחה המשיכו להישמע בחלל בית הכנסת. זה לא הולך להיות קשה מידי, הרהרתי לעצמי תוך כדי. פשוט להשתדל לראות טוב בכל אחד. להתאפק ולא לכעוס, לחפש בכל יהודי את הנקודה המשותפת לי ולו. הרי הנקודה הזאת היא מעין מצע משותף שעליו כולנו גדלים. היא לא תלויה בחינוך. היא לא תלויה במעמד סוציו אקונומי. לא בהשכלה. לא בדעה פוליטית. לא במין. לא בצבע עור. לא במוצא עדתי. היא פשוט שם כי היא המהות שלנו. היא משותפת כי ככה אנחנו. פשוט. בלי פילוסופיות מורכבות. היא מדברת איתנו כל הזמן. מספרת לנו את הסיפור האמיתי. אבל בדרך כלל הקול שלה חלש. כמו רמקול שנמצא בתוך חדר אטום, או במקלט בטון עמוק בתוך האדמה.

וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו… כתוב מִדַּבֵּר ולא מְדַבֵּר. זאת אומרת שהקול מדבר כל הזמן. וכשמשה נכנס לאוהל מועד הוא מתחבר לקול הזה, לדיבור הנצחי, ומתרגם אותו אחר כך לעם כולו. איך הוא מתרגם? הוא נותן להם הנחיות, הכוונות, מצוות, שדרכם הם יכולים אט אט להתחבר למסר של הקול הפנימי הזה. אוהל מועד הוא לא חדר אטום. אבל רק מי שהלב שלו מכוון בדיוק לקול הנצחי הזה, לנקודה הפנימית שמדברת אלינו כל הזמן מבין הכרובים, יכול לשמוע מה היא אומרת. הקול הזה לא נשמע מחוץ ללב. כי הלב בדרך כלל מכוסה בשכבות, במחיצות, בקירות בטון.

מהר מאוד הבנתי שזה לא הולך להיות קל. הקבלה שקיבלתי על עצמי לא כל כך פשוטה. כבר בתפילת ערבית של מוצאי שבת ובהבדלה שאחריה הרגשתי איך הנשמה היתרה של שבת שעוד רגע מסתלקת, מסלקת ממני גם את היכולת לאהוב בפשטות. ששת ימי החול המתקרבים, מקשים את העבודה. עוד לפני שיצאתי הביתה מבית הכנסת, עלו בתוכי רגשות שליליים כלפי משפטים שנאמרו או התנהגויות שלא מצאו חן בעיני. הרגשתי כאילו אני והאנשים שסביבי מדברים בשפות שונות לחלוטין. הרי רק לפני שעה קלה שרנו ושמחנו יחד. מה השתנה? אולי צריך מתורגמן מיומן שיתקשר בינינו? הולך להיות שבוע לא פשוט, חייכתי לעצמי חיוך פנימי מריר. נשמתי עמוק והתאפקתי. המלחמה פרצה.

למה זה קורה? אולי כי הפירוד של ימי החול גורם לנו להילחם על מקומנו. לשמור על הגבולות האישיים שלנו. לדאוג שאף אחד לא יפרוץ אותם. בתוך עולם של פירוד אני חושש שה”אני” שלי ילך לאיבוד. אז אני נלחם בכל מי שסביבי. אבל מי זה בעצם ה”אני” הזה?

מי זה ה”אני” הזה? או בעצם מי זה ה”אנוכי” הזה. אנחנו נוהגים לומר על אדם אגואיסט שהוא “אנוכי”. חושב רק על עצמו. אבל לפעמים ה”אנוכי” שבתוכי הופך ל“אָנֹכִי” אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ – הדיבר הראשון בעשרת הדיברות.

ה“אָנֹכִי” הזה מתגלה פתאום כשקורה מקרה קיצוני. משהו שמצליח לשבור את כל המחיצות שבינינו, פתאום, למשך פרק זמן מסוים, הקול הפנימי הזה פורץ החוצה. פתאום אנחנו לא צריכים מתורגמן. פתאום כולנו מאוחדים ברצון אחד. משום מה בדרך כלל המקרים הקיצוניים האלה הם מלחמות או משברים ביטחוניים. אולי זה דווקא ככה כי מלחמה למעשה מאיימת על הגבולות הפיזיים המשותפים שלנו. ופתאום אנחנו מרגישים שהגבולות שעלולים להיפרץ מחייבים אותנו לשמור על הגבול הפנימי המשותף שלנו. הגבול שמעל כל דעה, מפלגה, מוצא, צבע עור, שכבה סוציו אקונומית, השכלה. הגבול שהוא מעל לכל גבול אישי, מעל ה”אנוכיות”.

הגבול הזה הוא הנקודה הפנימית שהתפשטה לפתע החוצה מהלב הפרטי שלנו והתחברה לנקודות הפנימיות של כלל ישראל. זה גבול הארץ המשותפת. משמעות המילה ארץ, אומר הזוהר, הוא רצון. וגבולות הרצון המשותף שלנו, הם גבולות ארץ ישראל. ישראל הוא הרצון להשפיע טוב לזולת. פתאום אנחנו מבינים שמלחמה יכולה להיות גם מלחמה טובה.

איך מלחמה יכולה להיות טובה? הנושא העיקרי של פרשת חוקת הוא ענין הפרה האדומה. אבל בתוך הפרשה מסתתר לו ענין חשוב לא פחות שקשור קשר הדוק לפרה האדומה. פסוק אחד שמספר על ספר המלחמה…

עַל-כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה’ אֶת וָהֵב בְּסוּפָה… יש ספר שנקרא ספר מלחמות ה’. פרשנים רבים מספרים לנו על ספר שהיה ואבד. מענין ומוזר, לא? הזוהר מספר לנו סיפור קצת שונה. הספר הזה הוא סוד עליון, יש לקב”ה מקום שנקרא ספר. זוהי ספירת המלכות. כל הכוחות והגבורות שעושה ה’ תלויים בספר הזה. המלכות היא המקום שבו הרצון לקבל, האגו, בא לידי ביטוי קיצוני. אם אני מנצל את העולם לטובתי, לסיפוקי, למילוי תאוותי, אני גורם להרס. קוראים למקום הזה הב הב, כן, בדיוק כמו נביחת הכלב. הב מלשון “תן”. תנו לי הכל! הב לי את העולם הזה, הב לי את העולם הבא. אני רוצה לעצמי גם הנאות פיזיות וגם הנאות רוחניות. ואם אחדות היא מושג רוחני. גם אותו אנצל לצרכי.

הספר הזה הוא משהו כמו סיפור בהמשכים. בתוך הסיפור הזה הבורא מכוון אותנו מתוך המקום שנקרא “הב הב”, למקום שנקרא “וָהֵב” – אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, כתוב בפסוק. המלחמה ברצון לקבל, הופך את ה”הב הב” לאהבה. כל המלחמות של היצר הם מריבות וחורבן, אומר הזוהר, אבל המלחמות של התורה הם מלחמות של אהבה – אֶת וָהֵב בְּסוּפָה. הסוף של מלחמות התורה, המלחמות הפנימיות שלנו, הוא אהבה – הפיכת הרצון לקבל לרצון לקבל על מנת להשפיע. זה הקול הפנימי שמדבר אלינו כל הזמן. כל קטע בסיפור הזה מסתיים במתח, נצליח להתגבר על הרצון לקבל או לא? מה יקרה בהמשך? הדרמה גוברת בכל פעם שהאגו דופק בדלת עם הפתעה חדשה. אבל הזוהר אומר, אל תדאג, אם תדבוק באהבה, בדרך הנעימה של התורה, תורת האהבה של עם ישראל, ההמשך יהיה טוב יותר, נעים יותר, מחבר יותר. תעלה עוד מדרגה בסולם. אבל איך בדיוק עושים את זה?

המלחמה ביני לבין הזולת, מסמנת שצריך לעשות מלחמה בפנים. לא בין אדם לאדם או בין מגזר למגזר בתוך עם ישראל. אלא מלחמה פנימית של כל אחד מאיתנו בנפשו שלו. מלחמות התורה הם מלחמות שמלמדות אותנו כיצד לרכוש הנהגות של אהבה לזולת. זה לא פשוט. לפעמים אני מרגיש שיש בתוכי מלחמת עולם בין הרצון לקבל לנקודה הפנימית הזאת. אולי בגלל זה הפרשנים מספרים על ספר שהלך לאיבוד. הספר הזה מספר איך לעשות מלחמה של אהבה. אנחנו עדיין מרוכזים במלחמות של שנאה. איבדנו את הספר. הגיע הזמן למצוא אותו מחדש. אולי הפרה האדומה תלמד אותנו איך למצוא אותו.

מה הקשר בין ענין הפרה האדומה שפותח את הפרשה לבין ספר מלחמות ה’? לכאורה זה ענין נפרד. אבל שימו לב מה קורה. הפרה האדומה היא כולה דין. פרה באה מצד שמאל, כך גם הצבע אדום. צד שמאל הוא הצד של הרצון לקבל. גם המוות הוא רצון לקבל. כי חיים זה השפעה ונתינה, ואילו האגו, האנוכיות, מפרידים אותנו מהחיים. הפרה האדומה נשרפת לחלוטין. הופכת לאפר. מבטלים את הרצון לקבל. בנוסף משליכים לתוך שריפת הפרה צמר צבוע באדום, אזוב ועץ ארז. שלושת המרכיבים האלה מצביעים על התנועה שבין הגאווה שמסמל עץ הארז, לביטול שמסמל האזוב. האפר הזה, אפר הפרה האדומה, מעורב במים חיים ומטהר את מי שנטמא בטומאת מת, טומאה של הרצון לקבל הגדול ביותר. בפעולת הטהרה הזאת קורה דבר מאוד מוזר…

המטהר נטמא… הכהן שמטהר את האיש הטמא ע”י מי הנידה – המים החיים שבתוכם אפר הפרה האדומה, נטמא לאחר הפעולה. אפר הפרה האדומה, מטהר את האיש הטמא ומטמא את הכהן הטהור. קצת קשה לתפוס את זה. איך מי שמטהר הופך לטמא בעצמו. אבל כנראה זה כל הענין של הערבות ההדדית. אולי אפשר להבין את זה ע”י דוגמה של ספוג נקי שמנקים באמצעותו משטח מלוכלך. הספוג מנקה את המשטח אבל הוא בעצמו מתלכלך. זה נראה לנו טבעי כי זה התפקיד שלו. אז למה הפעולה של טיהור האיש הטמא שמטמאת את הכהן הטהור נראית לנו מוזרה?

אולי בגלל שקשה לנו לספוג. ספר מלחמות ה’ צריך להיות כתוב בתוך כל אחד מאיתנו. זוהי המלחמה הפנימית שעלינו לעשות בתוכנו. מלחמה שתהפוך אותנו מקיר בטון שאוטם את הקול של הנקודה הפנימית לספוג.

אז התלכלכנו קצת, אז מה? הנקודה הפנימית, נקודת האחדות אומרת לנו – אל תפחדו לספוג. אם החבר שלכם טמא, מרגיש מנותק, בודד, דחוי. אם עדיין האגו שולט בו. אם הוא כועס עליכם, אפילו מדבר אליכם לא יפה, זה לא אומר שצריך להתרחק ממנו. זה אומר שצריך להילחם על הקרבה אליו, גם אם היא מטמאת אותנו. גם אם לפעמים הוא יעליב, יפגע, יתעלם, יתרחק, בסופו של דבר פעולות האהבה שלנו ישברו את קירות הבטון, יטהרו אותו, יקרבו אותו אלינו, יהפכו גם אותו למשפיע. אז התלכלכנו קצת, אז מה? בחברה שמבוססת על אהבה תמיד יהיה מי שיטהר גם אותנו. ספר מלחמות ה’ הוא הספר שמספר לנו שלמרות שאין לנו היום אפר פרה אדומה, עדיין יש לנו נקודת ספיגה פנימית כזאת בנפש. אפר פרה אדומה פנימי. נקודה שיכולה להתגלות בכל רגע, לא רק בזמן מלחמה חיצונית. נקודת הספיגה היא נקודה של אהבה ללא תנאי, אהבת חינם, אהבת שאינה תלויה בדבר. אהבה שמשחררת אותנו מהשבי של הרצון לקבל.

המילה “אָנֹכִי” היא למעשה ראשי תיבות. כך אומר רבי יוחנן במסכת שבת. ראשי תיבות של הכח המחבר הטמון בתורה: אָנֹכִי אנא נפשי כתבית יהבית – אני נפשי כתבתי נתתי. אני , אומר הקב”ה לעם ישראל בדיבר הראשון, את נפשי כתבתי בתוך התורה ונתתי לכם. כתבית, כתבתי, אומר הרב אשלג, זה תורה שבכתב: “כתוב זאת זיכרון בספר”, יהבית, נתתי, זה תורה שבעל פה: ושים זאת באזני יהושע. הקב”ה אומר למשה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. עמלק, כח הפירוד, זה שגורם לנו להילחם איש ברעהו, להטיל ספק בנצחיותה של האהבה שאינה תלויה בדבר, ייחלש ויעלם רק כשנלמד שכל חלקי התורה כותבים למעשה את הסיפור שלו, של האחד והיחיד. הסיפור שלו הוא הסיפור של כולנו, כי בכל פעם הוא מסופר ממקום אחר, מתוך כל אחד מאיתנו. כשאני לומד להתחבר, להתגבר על כל מה שמפריד אותי מיהודי אחר, ופשוט לאהוב אותו ללא תנאי, הקב”ה כותב ונותן את התורה דרכי. הסיפור שלו מסופר דרכי ודרך היהודי שלמדתי לאהוב עכשיו. את נפשי כתבתי ונתתי בתורה כולה, אומר לנו הקב”ה, תחפשו אותי שם, בתוך התורה, בתוככם, אבל רק מתוך אהבה.

 

תגובות

(0)