עיני הלב // מבט נשי

זה משהו שתמיד רציתי לעשות. וכמו הרבה דברים אחרים נדחה ונדחה, עד שבוקר אחד קמתי, הבטתי בחצר הבניין המשותף ואמרתי בקול: “אם לא עכשיו אימתי”.

נסעתי לחנות כלי בית, למי יש זמן לעסוק בזה? אבל החלטתי וזהו.

לקחתי עגלה גדולה וחיפשתי כלים לעבודת גינון ושיפוץ לגינה המוזנחת. תכננתי לגייס לפרויקט עוד כמה שכנים, ככה, קצת אחדות ערבות, אכפתיות – הגשמת החזון כאן ועכשיו בכל מקום בכל שעה ובכל בניין…

ואם כבר לטפל בגינה המוזנחת של החצר אז גם כמה מצרכים לשיפור הבית הפרטי.

והנה, העגלה הגדולה גדולה התמלאה, והלב שמח.

אני מוציאה את המצרכים על דלפק התשלומים מפרידה בין המצרכים. מתחילה בקניות של ועד הבית, נותנת לקופאית את כרטיס האשראי ועוברים לקניות הבית. היא מסיימת את החשבון ומחכה…

“האשראי אצלך”, אמרתי “את יכולה לחייב”.

“לא”, אמרה לי “האשראי אצלך”.

“לא”, אמרתי בתמימות, “האשראי אצלך”.

חיפוש נוסף בארנק, ואחרי דקה אכן מצאתי את האשראי. ביקשתי סליחה.

וכאן מתחיל הסיפור –

זה בא בפתאומיות, בצעקות, במבטי זעם: “מה את חושבת שאני גנבתי לך את האשראי, מה אני גנבת, את חשבת שאני גנבתי לך אותו…”

אודה כי עוד לא הבנתי על מה הכעס, והצעקות ממשיכות, מושכות את עיני הקונים והמוכרות.. נקלעתי לדרמה בלי רשותי, “סליחה לא חשבתי לרגע שלקחת…” הצעקות-האשמות בקולי קולות הלכו והתגברו, למרות ניסיונותיי להסביר ולהרגיע…

והנה גם אצלי זה מתחיל, הכעס ההגנתי מתחיל לבעבע, ואני מנסה להרגיע את עצמי – להיזכר בשליחותי “עיני הלב” – כל מה שיקרה בדרכי היום, כל מי שאפגוש, הכל מזומן לי משמים לטובתי, הולכת ללקוט גרגרי שומשומין של נתינה זכה, לשים על כפות המאזניים, להכריע את עם ישראל לטובה – לסלוח, לקבל מאת השם, הכל מדויק הכל לטובה! היא משקפת לי את תיקוני.. להבין לנפשה הפגועה…  ואף להיפך, להחזיר לה בטוב.

כל תובנות קבוצת הלימוד לא עמדו לי מול הצעקות הרמות שלה ומול מבטי הקונים והמוכרים שנראים כעומדים לצידה. איזו בושה. ואני משננת לעצמי – הכל משמים כפרת עוונות, ניסיון גדול, “ישמע בזיונו וישתוק”, על זה העולם עומד… קוראת להשם לעזרה.

הצעקות לא מפסיקות…. ומה לעשות…

אבל כן זה קרה… התפרצתי גם אני. כן! לעיני הקהל המתרבה סביבנו, מגינה על עצמי ואומרת לה בכעס, “תעזבי אותי, תבטלי את החשבון לא רוצה לעשות חשבון אצלך”.

זזתי מעם הדלפק עם עגלה עמוסה, בעודי מוכה ומושפלת. הלכתי לקופה הראשית: “ראיתם, ראיתם מה קרה פה, אני לא התכוונתי לפגוע בה”, הם נדו לי ברחמנות, ואני ממש רועדת: אי צדק אי צדק!

״אני רוצה את המנהל” הודעתי בהתנצחות, נשאבתי למשחק גם אני.

הרמקול יצא בהכרזה מחרישת אוזניים “המנהל מתבקש לבוא לקופה הראשית”. והנה הוא בא עם הפמליה שלו, ושוב אני מוקפת.

“מה קרה?” שאל.

בעצם למה קראתי לו?

עכשיו הוא מזמין את הקופאית לבוא, בית המשפט! והנה היא מופיעה, ומופע האימים רק הלך והתגבר. היא ממשיכה במלוא הסערה להאשים “היא מאשימה אותי שגנבתי”.

ואני שוב נבלעת בקולי, מנסה להסביר… מה, גם המנהל מביט בי כמאשים?

“היא מוכרת מנוסה” הוא מסביר לי “אף פעם אין איתה בעיות”, ופוקד עליה לחזור למקומה.

הוא כועס עליה, קלטתי בזווית עיני, נראה שעוד יבוא איתה בחשבון… ניצחתי!?

סיימתי את החשבונות כולי סוערת, עמדתי עם העגלה העמוסה. בלא יכולת להתקדם. איך אצא מפה, הרי נכשלתי במשימתי?

התקרבתי לפתח היציאה. לא! אסור לי כך לסיים את העניין. אני בשליחות, אני אחראית לקבוצה, אני בשירות המלך ואהבת לרעך כמוך! למען עם ישראל!

חזרתי.

אליה.

היא היתה עסוקה בחשבון אחר.

עמדתי מאחוריה, הנחתי את ידי על כתפה.

היא הפנתה אלי את מבטה, מופתעת.

“סליחה” אמרתי לה. “אני באמת מבקשת סליחה אם גרמתי לך צער”.

היא סיימה את החשבון. עוד לא החזירה לי מבט.

“אני רוצה שתאמיני לי יקרה שבאמת באמת לא חשבתי שאת גנבת לי”, יצא לי קול עמוק שקט רועד מתחנן.

עכשיו היא הביטה בי וראיתי עיניים של ילדה מבוהלת. ליטפתי את ראשה, וחשתי איך עיניה מתרככות.

“באמת לא התכוונתי להאשים, חשוב לי שתאמיני לי” לחשתי

“בסדר בסדר” מילמלה בעצב.

“בואי איתי” אמרתי לה באותו קול רך.

“לאן?”

“בואי נלך למנהל ונגיד לו שהשלמנו כדי שלא יכעס עליך”

היא שמחה.

המנהל היה רחוק בקצה השני של האנגר. צעדנו אליו שתינו. מרוגשות.

הבחנתי בדמעות העומדות בקצות עיניה.

אהבתי אותה.

“איפה המנהל”? , הוא עמד שם בקצה סולם גבוה מאחסן משהו במדף עליון,

“רק רציתי להגיד לך שהכל בסדר…”

הוא הביט בשתינו ממרום הסולם

“העיקר השלום העיקר השלום” הפטיר בקול עמוק…

חזרנו למקומה.

חייכנו.

שתקנו.

ולפני שהתחילה חשבון ללקוח חדש,

אמרנו אחת לשניה, כמו בתקווה לכך, “להתראות”.

~~~

כתבה: שושנה ענבר – נשות האומה

תגובות

(0)