שבעה שבועות של כאב ראש // ספירת העומר

מאמר מערכת l שבעה שבועות של כאב ראש

רבי יהודה סבל מתופעה מוזרה. מידי שנה בליל הסדר, לאחר שסיים לשתות את הכוס הרביעית, היה נתקף בכאב ראש חזק כל כך עד שנאלץ לחבוש את רקותיו כדי להקל על הכאב. עד כאן זה די סביר, ישנם אנשים לא מעטים ששתית יין בכמות גדולה גורמת להם למיחושים ואף לכאבי ראש טורדניים וחולשה. אבל התופעה בדרך כלל חולפת תוך יום, או לאחר שינה הגונה. אצל רבי יהודה זה היה שונה. שונה לחלוטין.

כאב הראש שתקף את רבי יהודה לאחר הכוס הרביעית נמשך לא יום ולא יומיים, אלא שבעה שבועות שלמים. 49 יום בדיוק. ברגע כניסת חג השבועות חלף כאב הראש כלא היה. מוזר…

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה...

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם…ספירת העומר היא בשבילכם. האור שהאיר לעם ישראל ביציאת מצרים היה אור גדול שכל מטרתו הייתה ל”שלוף” את בני ישראל מתוך מ”ט שערי הטומאה שבהם שקעו במצרים. לעם עצמו לא היו כלים לאור הגדול הזה, לכן הייתה גאולה מלמעלה, אור גדול שהאיר לכל אחד מבני ישראל ויצר אצלו יכולת להתחבר לשאר החברים כדי לאזור אומץ ולצאת יחד מהשHעבוד החונק. בלי האור הזה לא הייתה להם יכולת נפשית לבצע את המהלך הקיצוני הזה. אבל זה היה סיוע מלמעלה. הם לא קיבלו את היכולת הזאת בזכות מעשיהם, אלא בזכות העתיד, בזכות היכולת שלהם להגיע בעצמם להשגת היכולת הרוחנית הזאת בעצמם.

ליכולת הזאת קוראים – וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה’. עבד לא יכול להגיע בעצמו להשגה הזאת. למה?

למה? בגלל שלושה דברים… הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. שלושת הגורמים האלו – קנאה, תאווה וכבוד, מוציאים את האדם מהעולם, כך נאמר במסכת אבות. מה פירוש להוציא מהעולם? להשתעבד לצרכים האישיים שלי ולשכוח את צרכי הזולת. “התאווה” מסביר הרב”ש, זה כשאדם מרגיש צורך למותרות, אין לו אמצעים מספיקים כדי לרכוש אותם, ולכן הוא שוקע בעבודה אינסופית כדי לרכוש אותם. או בחובות… “הקנאה” זה כשאדם מקנא במה שיש לחברו ורוצה להשיג כמוהו. ואז הוא שוב משתעבד לעבודה ללא סוף…או שוקע שוב בחובות… “הכבוד” זה כשאדם מחפש להיות נערץ, מוערך, מקובל על הבריות ועושה הכל כדי למצוא חן בעיניהם, גם אם זה מנוגד לעקרונותיו, לחינוכו, ולמוסר בסיסי. ואז הוא משועבד לתדמית שלו.

אלה למעשה הסיבות לסבל שלנו. שלושת הגורמים האלה מביאים את האדם לייסורים קשים. הייסורים האלה הם השיעבוד שכולנו מרגישים לחומריות, להערכת הסביבה, לתדמית האישית. זה שיעבוד מצרים. אי אפשר לצאת מזה ברגע אחד. ארבע הכוסות של ליל הסדר מסמלות את תחילת השחרור מהשיעבוד. כך מוסבר בשם הרב יהודה צדקה זצ”ל.

ארבעת הכוסות, הן כנגד ארבע לשונות גאולה: וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי.

וְהוֹצֵאתִי – היה בא’ בתשרי, ראש השנה של שנת יציאת מצרים. אז פסק השיעבוד הפיזי. הופסקה העבודה בחומר ובלבנים. הסתיים השיעבוד החומרי.
וְהִצַּלְתִּי – זה השלב השני, כנגד הכוס השניה – השלב הזה התרחש בליל יציאת מצרים, כחצות הלילה, עם ישראל כבר לא עם של עבדים, הם מוכנים ליציאה, וניתן להם שם של בני חורין. עדיין במצרים, פרעה עדיין איכשהו בסביבה, אבל הם כבר בטוחים ביציאתם לחירות.
וְגָאַלְתִּי – השלב השלישי התרחש לאחר שתים עשרה שעות, לקראת חצות היום, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה’ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. עם ישראל יוצא באור יום, לעיני כל, כדי לא לצאת כגנבים בלילה, אלא כבני חורין.

עד השלב של “וְגָאַלְתִּי” – הכוס השלישית, אנחנו עוד בתחומי ליל הסדר. אבל הכוס הרביעית, מסמנת כבר מטרה עתידית: וְלָקַחְתִּי” – ולקחתי אתכם לי לעם…השלב הזה יתרחש רק שבעה שבועות לאחר ליל הסדר, חמישים יום לאחר יציאת מצרים, במתן תורה.

אקמול לא יעזור כאן. עכשיו אולי אפשר קצת להבין מדוע כאב הראש של רבי יהודה נמשך שבעה שבועות, עד כניסת חג השבועות. אני אמנם לא חטפתי כאב ראש לאחר הכוס הרביעית. אבל מיד עם סיום היום הראשון של פסח, כשהתחלנו לספור את העומר, הבנתי שמשהו לא זורם חלק.

זה היה היום הראשון לעומר. תחילת חול המועד פסח. פתחתי ספר, מאמר של הרב אשלג, והתיישבתי ללמוד. זה היה מאמר שעברתי עליו לא פעם. אבל הפעם קרה משהו מוזר, לא הבנתי כלום! טוב, לקרוא אני עדיין זוכר, אל תדאגו…אבל מלבד הבנה מילולית של המילים והמשפטים, לא קרה כלום. שום הארה לא יצאה אלי מתוך המילים הקדושות, לא הייתה לי הבנה במהות הרעיון, במסר. כלום! האמת, זה היה קצת מפחיד. ואז הבנתי פתאום למה…

הבנתי, שמעכשיו, לא נקבל כלום בחינם. כי עכשיו, יום לאחר ההארה הגדולה של ליל הסדר, מחכים לי, כמו לכולנו, 49 ימים לא קלים. נצטרך להתייגע על כל הבנה, על כל מעשה טוב שצריך לעשות עבור הזולת, נצטרך להתאמץ ללמוד כיצד לא לכעוס, לא להקפיד, לא לקנא, לא לחמוד…נצטרך ללמוד איך להימלט מ”הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד…” שמשעבדים אותנו לרצונות הצרים והאגואיסטיים שלנו…וזה כאב ראש לא קטן…כאב ראש של שבעה שבועות שלמים…אבל כאב ראש חיובי.

כאב ראש חיובי, יש דבר כזה? כן, כי כאב הראש של רבי יהודה בר עילאי, היה כאב ראש של מילוי הראש, באור חכמה מחדש, אור שחוזר ונכנס לראש דרך כלים מתוקנים, יום אחר יום, מידה אחר מידה, עד שכל ההארה של פסח נכנסת אלינו חזרה. אבל הפעם בזכות ההשתדלות שלנו. ואז, ביום החמישים, אנו זוכים למדרגה עוד יותר גבוהה מיציאת מצרים. כי אם ביציאת מצרים הושפע אור ד’חיה, אור של עולם האצילות, בשבועות מקבלים אור ד’יחידה – שער החמישים, אור הכתר.

“וְלָקַחְתִּי” – ולקחתי אתכם לי לעם…ההבטחה של הכוס הרביעית, אמר הרב צדקה, נפרעת ביום החמישים, במתן תורה. עד אז זאת רק הבטחה, אנחנו צריכים לממש אותה, וזה עכשיו תלוי רק במאמץ שלנו לעשות שינוי אישי אמיץ. ללמוד להתקרב לזולת, להיות מועילים לחברה שסביבנו. כי תכלית בריאת כל העולמות, מסביר הרב אשלג, היא עבור האדם, כדי לתת לו אפשרות להגיע ל”הרגש הזולת”. היכולת הזאת לא נמצאת באף מדרגה בבריאה, לא דומם, לא צומח, ואף לא חי, אלא רק באדם – בדרגת המדבר. כי הדיבור הוא היכולת הבסיסית והייחודית לאדם ליצירת קשר עם האנשים שסביבו. ובאמצעות הדיבור מתפתחת השפה ונבנה הקשר בין בני האדם.

תפקידו של האדם הוא להשפיע לחברה, אבל תכליתו היא להדבק בבורא. החברה היא המכשיר שבאמצעותו מוכשר האדם לתכלית הזאת. ולשם כך נבראו כל העולמות. הפסוק שמסמן לנו את התפקיד שלנו בעולם, את הדרך שבא עלינו ללכת כדי להגיע לקדושה הוא: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה’.

כל העולמות כולם, אומר האר”י, הם בחינת פרצוף אחד בלבד. והרב אשלג מבאר: “…כי מחמת זה, בשעה שנעשה איזה תנועה וחידוש באיזה עולם ובאיזה בחינה קלה שבהם, הנה תנועה פרטית זו גורם חידוש בכללות כל העולמות…אם לשבט אם לחסד, שזה דומה לאדם אחד, שלא יתכן להעלות על הדעת אשר רק חלק קטן מאיזה איבר שבאיבריו כואב לו, או שמתענג שם, ואין כל הגוף מראשו עד ציפורני רגליו מרגיש אותו…”

ראש טוב. הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם… אם אני בוחר בדרך של סיפוק הרצונות האישיים והתעלמות מכלל העולם, אני יוצא מן העולם, כי כל מעשה אגואיסטי שלי מקלקל למעשה את העולם כולו. ובכך אני גורם “כאב ראש” לעולם כולו. כי כל אחד מאיתנו, מסביר הרב אברהם ברנדווין זצ”ל, כלול מחברו, וכל האנושות היא כמו קומה אחת. ולכן עלינו לדאוג לכלל, כי למעשה אנחנו חלק מהגוף הכללי. זאת הייתה למעשה משמעות המסע בן 49 הימים במדבר לעבר הר סיני. רכישת היכולת להפוך לעם אחד שלם, גוף אחד, אומה אחת. עד למעמד מתן תורה כאיש אחד בלב אחד. זה גם המסע שאנחנו עושים ב-49 הימים שבן פסח לשבועות. לומדים שוב כיצד להתחבר איש לרעהו, כדי לחזור להיות גוף אחד, אומה אחת שלמה. וכהשגוף שלם, בריא ומאוחד, מקבלים את אור התורה שמתלבש בראש ודרכו בכל איברי האומה, וכאב הראש נעלם.

 

 

תמונה באדיבות:  cuteimage | FreedigitalPhotos.net

 

 

תגובות

(0)