סמטאות של תקווה // מהרמ"ק לאר"י

27-980x645

עשרה ימים מפרידים בין יום הסתלקותו של הרמ"ק ובין יום הסתלקותו של האר"י. עשרה ימים, אולי כנגד עשרת הספירות שאותם טרחו כל כך שני הענקים האלה להאיר ולהסביר לנו. עשר הספירות הן עשר המידות שדרכן עלינו לתקן את עצמנו ואת העולם כולו. עשר הספירות הן הקשר בינינו, בין אדם לחברו, בין אדם למקום. עשר הספירות הן למעשה הכל, כל המציאות.

עשרה ימים בין התאריכים עצמם. אבל בפועל כשנתיים הפרידו בין הסתלקותו של הרמ"ק להסתלקותו של האר"י. במשך השנתיים הללו עשה האר"י מהפיכה. מהפיכה של תקווה. הוא הגיש לעולם, ליתר דיוק למספר מצומצם של תלמידים, את השיטה שבאמצעותה ניתן לשנות את העולם. והם, גורי האר"י ובראשם רבי חיים ויטאל, דאגו להעביר את זה הלאה, עד לימינו אנו, עד לבעל הסולם, שפרש אותה לפנינו כמפת דרכים רהוטה וידידותית למשתמש. לכל מחפשי התקווה בדורנו, הדור האחרון.

הרמ"ק, רבי משה קורדובירו, היה המקובל הגדול ביותר של תקופתו. ובכל זאת לאחר שהגיע האר"י לצפת, הוא הבין שעומד לחול שינוי עצום בעולם. וכך זמן קצר לפני הסתלקותו, בענווה ששמורה כנראה לגדולים באמת, אמר לתלמידיו: "דעו לכם, שאיש אחד היושב פה יקום אחרי ויאיר עיני הדור בחכמות הקבלה… שבימי היו הצינורות סתומים… ובימיו יתגלו הצינורות… ודעו שהוא אדם גדול, ניצוץ הרשב"י".

איזו גדלות. המקובל הגדול ביותר בדורו, מחברם של ספרי קבלה רבים בהם פרדס רימונים, אור יקר, אילמה, תומר דבורה, מוותר למעשה על דרכו בביאור הקבלה למען ביאורו של האר"י שמכין את הקבלה לקראת הדורות של הגאולה, הדורות שלנו. ההבדל ביניהם כך מסביר הרמח"ל אינו בעצם הבדל ממשי, כי שיטת הרמ"ק עוסקת בעולם התוהו ואילו שיטת האר"י עוסקת בעולם התיקון.

אנחנו בתוך הימים האלה, ימים שהם ימים לא קלים לעם ישראל, ימי בין המיצרים. אבל אלה גם ימים שבין ציון הסתלקותם של שני מאורות גדולים. קל לטעות בימי בין המיצרים ולפרש אותם כימי דין, ימים קשים וחשוכים לעם ישראל. אבל זה טיבו של ההסתר, האור שחבוי בו גדול כל כך שאין אנו יכולים להכיל אותו מבלי רכישת כלים ראויים. כי ההסתר הוא באמת רחמים וחסדים, אבל במדרגה גבוהה כל כך שכרגע נראית לנו כחושך וקושי גדול.

כמו המסע בין תורת הרמ"ק לתורת האר"י, כך יכולים גם הימים האלה שבהם מאיר האור של שני המאורות, להיות המסע שלנו בין עולם התוהו לבין עולם התיקון, בין קודם הבריאה לבריאה חדשה של הנפש שלנו לתוך גדלות חדשה של יכולת לוותר, לדעת את מקומי, להכיל את הזולת, להכיר בגדלות של האנשים שסביבי וביכולת הייחודית שטבע בהם הבורא, לקבל אותם באהבה שלמה, בלי קנאה, כי בגוף בריא איבר אחד לא מקנא באיבר שני, הם פשוט עובדים יחד, כמו האר"י והרמ"ק.

האור הזה, אור המסע שבין עולם התוהו לבין עולם התיקון, בין הבלבול והמבוכה לבין בנית הכלים לאור שישכון בשכינה הקדושה, בתוכנו כולנו יחד, האור הזה הוא אור שיודע להאיר לנו את הדרך, ללמד אותנו כיצד לצעוד בסמטאות החשוכות וללמוד להבחין ששם בקצה הסמטה מנצנץ לו ניצוץ חדש,  אור של תקווה, התקווה לעולם שבו כל אדם אומר לעצמו מידי בוקר: הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ…וממשיך לעבר יום שכולו אהבת הזולת. יום שכולו אור.

תגובות

(0)