מי מצייר את העולם? // פרשת תְּרוּמָה

“אבא, צייר לי יד”, היא מבקשת, מגישה לי טוש ודף לבן ומצביעה על כף ידה. אני מביט בכף היד הקטנה, לוקח ממנה את הדף והטוש ומתחיל לצייר כף יד. “לא ככה אבא” היא אומרת בנזיפה ילדותית, “ככה!”, היא מניחה את כף ידה על הדף: “תצייר”. “אה, הבנתי” אני עונה, ומקיף בעדינות עם הטוש את קו המתאר של כף היד. כשאני מסיים, היא מרימה את כף היד המצוירת, אוחזת בדף המצויר, מביטה בשרטוט כף היד על הדף, ואחר כך על כף היד עצמה.עורכת השוואה. “זאת היד שלי” היא אומרת בשמחה, ומוסיפה: “עכשיו אני”.

“עכשיו את?”, אני שואל, “לצייר עוד פעם את היד שלך?”. “לא” היא מסבירה בסבלנות למבוגר בעל המחשבה האיטית, “עכשיו אני מציירת”. הבנתי, אני מניח את כף היד שלי על דף נייר חדש, היא אוחזת בטוש, ומקיפה בתנועה זהירה ואיטית של ילדה בת ארבע, מידי פעם הקו סוטה מעט הצידה, היא חוזרת ומצמידה את הטוש לכף היד שלי, ומשתדלת להיצמד לקו המיתאר. היא מסיימת ואני מרים את כף היד. היא לוקחת את הדף, אוחזת בכף ידי ומשווה אותה לציור, שמחה על ההצלחה שלה. “זה יפה מאוד” אני אומר לה, והיא מחזירה לי מבט של תודה.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

לתת או לקחת? לכאורה היה צריך להיות כתוב ויתנו לי תרומה. למה כתוב: ויקחו לי תרומה? רש”י מפרש:”לי – לשמי”. מה הכוונה בפירוש של רש”י? מה זה “לשמי”. רגע לפני שננסה להבין את משמעות התרומה, נזכיר את ההמשך. בהמשך מפורטות התרומות הנדרשות, זוהי רשימה של חומרים: זהב, כסף, נחושת, סוגי שמנים, עורות אילים, עורות תחשים ועוד. ואז כתוב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

בתוכם או בתוכו? אנחנו כבר מבינים שרשימת התרומות היא רשימת החומרים הנדרשים לעשית המשכן. אבל למה כתוב ושכנתי בתוכם. למה לא כתוב ושכנתי בתוכו? יש הרי רק משכן אחד. ואז ממשיכות ההנחיות כיצד לבצע בפועל את מבנה המשכן וכליו. מידות, צורות, חומרים, פירוט מדויק ומפורט.

מי צייר את העולם? צייר העולמים –  כך מגדיר הזוהר את הבורא. ספירות חכמה ובינה מציירות את כל העולמות. הם מאצילות מבנה מדויק של עולמות, נשמות, סדר זמנים, סדר תיקונים, פרטי פרטים של כל המציאות הרוחנית והגשמית. אבל בשורש הכל יוצא ממקום שכולו אחדות. השורש הוא אחד. הציורים שאנו רואים מסביבנו הם דרך והדרכה כיצד לחזור למקום הזה, לאחדות המושלמת.

יום חמישי, שעת ערב מאוחרת, לפני מספר שבועות. אני עומד ומשוחח עם חבר ברחוב. “סליחה, אפשר תרומה?” נשמע קול של אשה מבוגרת, אנחנו מפנים את המבט, היא עומדת ואוחזת כוס פלסטיק בכף ידה. אנחנו מפשפשים בכיסים. החבר מוציא מטבע ומניח בכוס, היא מודה לו ומבטה מופנה אלי. אני עדיין מפשפש בכיס, ולא מוצא. “סליחה”, אני אומר לה, “אין לי כרגע”, ומעין תחושת בושה משתלטת עלי. היא מביטה בי למשך רגע ארוך, ואז אומרת:”אני זוכרת אותך”.

מאיפה היא זוכרת אותי, אני מתפלא. היא ממשיכה:”אני זוכרת אותך טוב. לפני חצי שנה נתת לי תרומה יפה לפני שבת. בזכות התרומה שלך קניתי יין, חלות ואוכל לשבת.” ואז היא מברכת אותי בהתלהבות גדולה. אני נבוך מכל המעמד, ובעיקר מכך שבאמת, מעולם לא פגשתי את האשה הזאת, בודאות. וכמובן שאם זה כך, אז גם מעולם לא נתתי לה תרומה. האשה המבוגרת מסיימת לברך אותי והולכת לדרכה. ואני נשאר עם התעלומה, למה היה חשוב לה להזכיר מקרה שלא קרה. אולי הזכרתי לה מישהו אחר? ואולי היא פשוט מבינה משהו שאני לא מבין?

זוכרים את השאלה ששאלנו קודם? לתת או לקחת? מדוע כתוב: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה? הכל כנראה מתחיל במקום שבו הבורא צייר אותנו. בכל ציור שצויר בעולם, בתוך כל אחד מאיתנו רוצה הבורא להלביש שפע. כדי שאפשר יהיה לקבל את השפע, צריך יכולת לקבל. כן, זה נשמע פשוט, אבל זה ממש כך, הציורים שהבורא צייר בעולם הם צורות שונות של יכולת קבלה של השפע , יכולות שונות ומגוונות לאינספור להכיל היבטים שונים של האור. היבטים שונים של האלוקות. לכל אחד מאיתנו ציור משלו, והדבר המופלא ביותר שמתברר תוך כדי גילוי הציורים, הצורות השונות של הרצון לקבל, הוא שבסופו של דבר כולם מתחברים לרצון אחד.

אבל בדרך לרצון האחד, אנחנו לפעמים קצת מקשקשים על הציור, קצת מלכלכים אותו, קצת מוחקים… קצת? לפעמים הרבה.

הציור, הרצון לקבל, הוא הצורה שבאמצעותה אנו יכולים להתחבר. להתחבר איש לרעהו, להתחבר לבורא. אבל לפעמים יש לנו דחף בלתי נשלט להשתלט על הציור. במקום לקבל את השפע בצורה מתוקנת, מתוך שמחה והרגשת תודה, אנחנו מביטים על הציור שלנו ומרגישים שהוא לא מספיק מתאים לנו. ואז מתחיל הציור להתלכלך. אנחנו רוצים יותר ממה שיש לנו, ומנסים להשיג את היותר הזה על חשבון כל העולם, או לפחות האנשים הקרובים אלינו. אם אדם היה יכול, אומר הרב אשלג, הוא היה תובע לעצמו את העולם כולו, רק לעצמו.

למה אנחנו רוצים את השפע של העולם כולו לעצמנו? הכל מתחיל מכך שאנחנו רוצים להיות כמו הבורא. כמו שהוא יחיד בעולם. כך גם כל אחד מאיתנו מרגיש יחיד בעולם. זה נכון. רק שיש כאן בעיית כוון קלה…

עובדה – כל השפע שאנחנו יכולים לקבל בא מהבורא. אין מקור אחר, הוא מקור השפע. הרצון לקבל הוא הכלי שבאמצעותו נתן לנו הבורא יכולת לקבל את השפע. אבל הוא לא רוצה שרק נקבל. בשביל זה לא צריך לברוא עולם. לברוא אדם. הנשמה מקבלת את השפע הגדול גם כשהיא לא נמצאת בתוך גוף גשמי בעולם הזה. אבל היא יכולה רק לקבל. בשלמות ובזכות אמנם, אבל בכל זאת, היא רק מקבלת. מתוך זה נוצר אצלה כביכול פגם – בושה. מי שמקבל בחינם מגיע למצב שבו הוא מתבייש לקבל. תחשבו שמישהו היה נותן לכם בכל יום ויום את כל מה שאתם צריכים ואף יותר בלי לבקש תמורה? בהתחלה זה אולי נחמד, אבל אחרי זמן קצר מתחילה תחושת הבושה להשתלט עלינו.

הנשמה התלבשה בגוף הגשמי כדי לתקן את פגם הבושה. כדי שבאמצעות העשייה הגשמית בעולם המעשה היא תפתח כלי חדש – נתינה.

אני מביט בציור שציירה הילדה. כף היד שלי משורטטת בטוש על דף לבן. הקוים לא אחידים, היד שלה עדיין לא מיומנת, הקוים קצת רועדים, קצת בורחים הצידה, הציור לא מושלם. אני מביט על הציור שלי, כף היד שלה שציירתי. הוא מצויר בקו רציף ובטוח. אני משווה בין הציורים. בציור שלה יש קסם, הוא שובה לב. למרות הטעויות, למרות הקו הלא רציף.

כל מה שצריך זה להפוך כוון, מסביר הרב אשלג. זה נכון שכל אחד מאיתנו יחדי בעולם, אבל לא כדי לקבל הכל לעצמו, אלא לקבל מהבורא שפע ולהשפיע אותו לאחרים. אבל אם אני יחידי איך זה שיש עוד אנשים סביבי? ואיך זה שכולם יחידים? נשמע כמו פרדוקס. האמת היא שכל אחד מאיתנו מצויר בנפש של חברוץ אין יותר מנשמה אחת, אומר הרב אשלג, נשמת אדם הראשון. כולנו חלקים ממנה. אבל הרוחני לא מתחלק. אז למעשה כל אחד מאיתנו כלל בתוכו את כולם, כל מה שצריך זה להצליח להרגיש את זה ואז להבין שכולנו למעשה אחד.

כשאני משפיע טוב לחברה, לאנשים שסביבי, אני משפיע טוב גם לעצמי. זה בדיוק אותו הדבר. אבל כשאני רוצה להשפיע טוב רק לעצמי, אני מזיק לכלל, לחברה כולה, ולמעשה גם לעצמי.

עכשיו אני מבין את מה שאמרה לי האשה המבוגרת. היא רצתה לעזור לי לתקן את פגם הבושה. יכול להיות שכשהיא ראתה את המבוכה שלי, היא הרגישה שצריך להזכיר לי שתרומה היא לא רק נתינה גשמית. היא קודם כל רצון להשפיע. אבל כדי להשפיע, צריך קודם כל לקבל. זאת המשמעות של “ויקחו לי תרומה” – יקחו שפע ממני ע”י הרצון לקבל, וישפיעו אותו לעולם. ולכן אומר רש”י: לי- לשמי. הרצון לקבל, כשהוא משנה כוון ומשתמש בציור הייחודי של כל אחד מאיתנו, הכשרונות, היכולות, האמצעים, התכונות האישיות, כדי לקבל שפע ולהשפיע אותו לחברה, הופך להיות שם קדוש. הציור שהבורא צייר בתוכי, והציור שאני ציירתי, הופכים להיות אותו הציור בדיוק.

מה האשה המבוגרת אמרה לי בעצם? אני חושב שהיא אמרה: אתה נתת לי, גם אם בפועל לא היה לך כרגע כסף בכיס. היא בנתה לי רצון להשפיע. בדיוק כמו שלילדה שלי היה רצון ציור כמו של אבא, להשפיע לי. למרות שהכלי שלה, יכולת הציור, עדיין לא מושלמת, היא התעקשה לצייר. והציור הזה, עם החסרונות שלו, עם חוסר האחידות, הוא למעשה הציור המושלם. כי באמת, אנחנו לא יכולים לתת לבורא כלום. הכל שלו. אבל אנחנו יכולים לקחת את היכולת לקבל הייחודית שלנו, היכולות הייחודיות של כל אחד מאיתנו, ולהפוך אותם להשפעה, גם אם זה לא מושלם, זה הכוון, וזה מה שהוא רוצה.

הבורא לא מחפש שלמות. הוא מחפש את הרצון הטוב. את הלב. כשכל אחד מאיתנו מקבל ומשפיע בהתאם ליכולות שלנו, אנחנו הופכים לגוף אחד. ואז קורה דבר נפלא. פתאום כל הפגמים, החסרונות, הקשקושים והקוים הלא מושלמים בציורים שלנו נעלמים, ומופיע ציור אחד שלם.

וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד. לאחר כל העבודה על המשכן, כל פרטי הפרטים, הכלים, חלקי המשכן השונים, הכל הופך להיות גוף אחד, משכן לאור של הבורא בתוך הנשמה המשותפת של כולנו יחד. ואז יש אחדות שלמה. הבורא שוכן בתוך כל אחד מאיתנו ביחד, כי אנחנו הופכים לכלי אחד: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

כתב: קובי חג’אג’

תגובות

(0)