מה מברכים על מרק ירקות? פרשת ויגש

חורף, הלילות הארוכים, הקור והגשם, מזכירים לנו כמה הדברים הבסיסיים חשובים. בית חם, חברה נעימה, וכן, גם מרק ירקות חמים וטעים יתקבל בברכה.

אין ספק שיתקבל בברכה. אבל תגידו, מה מברכים על מרק ירקות? לכאורה שאלה הלכתית טכנית ואפילו קצת משעממת…אבל בתוכה מסתתר עולם ומלואו. אז קודם כל תשובה – למרות שיש במרק ירקות יותר מרק מאשר ירקות, עדיין ברכתו – בורא פרי האדמה. עד כאן זה פשוט. אבל נגיד שאתם מוזגים לעצמכם מהסיר של מרק הירקות רק מרק, זאת אומרת רק את הנוזל בלי הירקות שבתוכו. מה מברכים על מרק כזה?

בפרשה הקודמת יורדים בני יעקב למצרים לראשונה. שבע שנות הרעב שחזה יוסף מתוך חלומו של פרעה התחילו והתפשטו מעבר לארץ מצרים, אל כל האזור, גם לארץ המובטחת מקום מושבם של יעקב ובניו. יעקב מבקש מבניו שירדו למצרים לקנות תבואה, למרות שעדיין יש ליעקב ומשפחתו די תבואה ומזון כדי לחיות ברווחה.

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ. וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.

לָמָּה תִּתְרָאוּ…מה משמעות המילים האלה? רש”י מפרש כך:”למה תיראו בפני ישמעאל ובני עשיו, כאילו אתם שׂבעים”. זה נכון, לבני יעקב יש עדיין מזון. הם שבעים. לכאורה הם לא צריכים לרדת למצרים ולקנות תבואה. אבל רגע, מה קשורים בני ישמעאל ובני עשיו לכאן, למה על בני יעקב לחשוש מהם?

על פרי העץ, כגון תפוח ואגס, מברך בורא פרי העץ, ועל פרי האדמה, כגון עגבניה ומלפפון, מברך בורא פרי האדמה. וכתוב במסכת ברכות שאם ברך על פירות האילן בטעות בורא פרי האדמה יצא ידי חובה [כי האילן מקורו מהאדמה] ואם ברך בטעות על פירות הארץ בורא פרי העץ, לא יצא ידי חובה [כי מלפפון, מה לעשות, לא גדל על העצים], ועל כולם [בכל המקרים הנ”ל] אם אמר שהכל נהיה בדברו, יצא.

הוא בורא פרי האדמה, והוא בורא פרי העץ, אז לכל סוג של מזון יש את הברכה הייחודית שלו…אבל מעבר לכל זה – הכל, כל מה שנמצא בעולם, נהיה בדברו…הכל נברא בדיבור שלו, זה הכח המחבר. מתחילים להבין?

בני ישמעאל מתגוררים במדבר פארן ובני עשיו בשעיר. הם לא ממש שכנים של בני יעקב, אז למה חושב יעקב שעליהם לחשוש מבני עשיו וישמעאל? הרי סביר יותר, אומר הרב אשלג, שיחששו להיראות שבעים בפני תושבי הארץ הכנעני והחתי, שהם ממש שכניהם.

טוב, נחזור לרגע למרק הירקות בלי הירקות. אז נאמר שאנחנו מוזגים לעצמנו בליל חורף סוער מנת מרק ירקות בלי ירקות. זאת אומרת – רק נוזל. מה נברך? השולחן ערוך פוסק שצריך לברך בורא פרי האדמה. למה? כי המרק בושל עם ירקות ולכן גם הנוזל נחשב עתה חלק מהירקות המבושלים…אבל, אתם יודעים איך זה, מחלוקת היא יסוד היהדות, וגם כאן יש פוסקים חשובים שחלקו על השולחן ערוך, ופסקו שאם שותים רק את הנוזל שבמרק הירקות, מברכים שהכל נהיה בדברו. זה הרי נוזל, בדיוק כמו מים, מיץ או קפה שעליהם מברכים שהכל נהיה בדברו.

יש כאן מחלוקת, מה עושים איתה? יש כל מיני דרכים די מורכבות לצאת בברכות לצאת ידי חובת שתי הדעות הללו. לא נפרט אותם כאן…יכול להיות שכבר יצא החשק לשתות את המרק…בסך הכל רצינו לשתות מרק ירקות בלי הירקות ולדעת מה לברך עליו. למה להסתבך…אבל רגע, חכו, זה לא דיון הלכתי יבש וטכני. יש כאן ענין רוחני עמוק.

השולחן ערוך שפוסק שצריך לברך בורא פרי האדמה עובד עם קו ימין. קו ימין משמעותו השפעה, נתינה, חסד. הירקות נתנו למרק את טעמו, השפיעו לו טעם טוב, לכן גם הנוזל הוא בבחינת פרי האדמה עכשיו, הוא כלול גם מהירקות.

הפוסקים, כמו הריטב”א ועוד, שפוסקים שצריך לברך שהכל נהיה בדברו, עובדים עם קו שמאל. קו שמאל שם גבולות, מגדיר ותוחם. הנוזל של מרק הירקות כשלעצמו לדעתם, הוא מרק בלי ירקות, נוזל, למרות שבושל עם ירקות. לכן מברכים עליו שהכל.

כאן נכנס לתמונה הרב עובדיה יוסף. הוא מוציא אותנו מהספק. הרב עובדיה יוסף זצ”ל שלאורך רוב פסיקותיו הלך יד ביד עם פסיקות השולחן ערוך, פוסק כאן הפוך ממנו. לדעתו מברכים על הנוזל שהכל נהיה בדברו. ושימו לב, הוא לא מתנגד לשולחן ערוך, אלא להיפך – הוא מקבל את דעתו, וגם את דעת הפוסקים שמתנגדים לו. איך זה יכול להיות?

ועל כולם אם ברך “שהכל” יצא, זוכרים? הרב עובדיה מאמץ את קו האמצע. אם מברכים “שהכל נהיה בדברו”, אפילו אם הנוזל הוא פרי האדמה כמו לדעת השולחן ערוך, יצאנו ידי חובה. וגם לדעת הפוסקים המתנגדים יצאנו ידי חובה, כי הם סוברים בכל מקרה שצריך לברך “שהכל”. הרב עובדיה לא סובר שמישהו מהפוסקים טועה. אלא להיפך, כולם צודקים. רק צריך למצוא את האיזון ביניהם.

אנחנו מתחילים לגלות כאן את הסוד של שני הפכים בענין אחד. זאת נקודה חשובה. הרב עובדיה לא סובר שהנוזל של מרק הירקות הוא פרי האדמה, הוא גם לא סובר שהוא “שהכל”, הוא פוסק שברכתו “שהכל”, כי בברכה הזאת לא ניפול לטעות ולא נברך ברכה לבטלה. ברכת “שהכל” מוציאה אותנו ידי חובה בכל מקרה. היא קו האמצע.

לקו ימין, קו החסד וההשפעה, ולקו שמאל, קו הגבורה והגבול, יש גם קליפות. מה זה קליפה?

כשאני הולך עם הנהגה מסוימת בצורה קיצונית אני נופל לפירוד. קליפת ישמעאל היא קליפת האהבה, מסביר בעל הסולם, וקליפת עשיו היא קליפת היראה. אם תאחזו במידת האהבה בלבד, אומר להם למעשה יעקב, ותבטחו שהבורא ישמור עליכם מרעב לאורך כל שבע שנות הבצורת, אתם עלולים ליפול לקליפת ישמעאל. בטחון מופרז הופך אותנו לתלותיים, חסרי מוטיבציה. אם יש מי שידאג לנו, למה שנתאמץ? ואם תאחזו במידת היראה ותצמצמו את אכילתכם כדי שהמזון לא ייגמר מהר, אתם עלולים ליפול לקליפת עשיו. קליפת היראה היא קליפת השליטה, אם לא אדאג לעצמי אף אחד לא ידאג לי. אם קודם הייתי תלותי ביחסי לבורא, עכשיו שכחתי ממנו לגמרי…זה לא הנברא שהבורא ברא…

לכן, אומר יעקב לבניו, איכלו לשובע מתוך בטחון בהשפעתו הברוכה של הבורא עליכם, ועם זאת רדו למצרים ועשו השתדלות לקנות תבואה ומזון. כך תשלבו את האהבה עם היראה ותינצלו מנפילה לקליפות.

בני יעקב יורדים למצרים, הם פוגשים את יוסף. הוא מכיר אותם, הם לא מזהים אותו. המפגש טעון. בסוף פרשת מקץ, הפרשה הקודמת, לאחר השתלשלות מורכבת, גם בנימין, אחיו של יוסף מרחל, שלא ירד עם אחיו בפעם הראשונה, יורד לפי דרישת יוסף למצרים בירידה השניה. הם קונים תבואה מיוסף וחוזרים הביתה. אבל יוסף מבקש שישתלו את גביע הכסף שלו באמתחת בינימין. כשהגביע מתגלה, מבקש יוסף לקחת את בנימין “הגנב” לעבד. יהודה שהבטיח ליעקב אביו שיהיה ערב על בנימין מחפש מוצא. מהנקודה הזאת מתחילה פרשת “ויגש”

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה…כך מתחילה הפרשה. יהודה ניגש אל יוסף, לשם מה? מדרש רבה אומר: לפיוס, למלחמה או לתפילה. שלושה דברים שונים לחלוטין. מה הקשר ביניהם? לכאורה יהודה ניגש ליוסף כדי לבטל את רוע הגזירה. אבל הזוהר מצטט פסוק מתהילים: כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים, נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו.

יחדיו, אומר הזוהר, שנתרגזו בשביל בנימין, למה בשביל בנימין? כי בנחלתו של שבט בנימין נמצא בית המקדש. בית המקדש הוא נקודת הקדושה הפנימית שקיימת בכל יהודי, ושם טמון סוד הגאולה האישית וכללית. כדי לגלות את הסוד הזה צריכים שני המלכים, יהודה ויוסף, להתחבר יחד. הם צריכים לחבר חיבורים. פיוס זה קו ימין. מלחמה קו שמאל. אם אני מצליח לחבר את הפיוס למלחמה, זאת אומרת לעשות מלחמה פנימית ברצון לקבל שלי, למצוא דרך להפוך אותו להשפעה, וע”י כך להתפייס איתו, אז אני מגיע לקו האמצע, קו האמצע זה יוסף שהוא, כך מסביר הזוהר, סוד הגאולה, ואילו יהודה שהוא בחינת המלכות שהיא הכלי לקבלת השפע, והיא סוד התפילה, הבעת הרצון לגאולה. תפילה היא הבעת רצון לדבקות בבורא, במידת ההשפעה. כשהגאולה מתחברת לתפילה נוצרת שלמות. הכלי מתמלא באור.

שלמות התיקון הפנימי של כל אחד מאיתנו ושל כולנו יחד מתהווה מתוך החיבור בין שתי הכוחות האלה שטמונים בתוכנו – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. הכנה מעשית לגאולה ע”י תיקון המידות, תיקון החברה בפועל, לימוד ויישום התורה, והכנת הרצון ע”י תפילה, כי ההכנה המעשית לגאולה היא ההשתדלות שלנו כאן בעולם הזה, והתפילה מביעה רצון לכך שתהיה השראת שפע מלמעלה, כדי שלא ניפול לקליפת השמאל ע”י השתדלות יתר וחוסר אמונה, ולא ניפול לקליפת הימין ע”י אמונה ללא השתדלות ומעשים בפועל. החיבור בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד יוצר שלמות של שיתוף בין שמים לארץ. 

יוסף הוא שורש למשיח בן יוסף, יהודה שורש למשיח בן דוד. לכאורה יש מחלוקת תמידית בין משיח בן יוסף לבין משיח בן דוד. משיח בן יוסף מכין את הגאולה, הוא מכשיר את המח והלב לעסוק בהשפעה לזולת ע”י העמקה בלימוד חכמת האמת. משיח בן דוד הוא בחינת דבקות, תפילה. אפשר לומר גם שמשיח בן יוסף הוא תלמוד, ומשיח בן דוד מעשה. היום, בגלות, בזמן הפירוד, התלמוד קודם למעשה, משיח בן יוסף עובד בגלות, בתוך הפירוד, ומלמד את עם ישראל כיצד לאחוז במידת ההשפעה. משיח בן דוד יופיע לעתיד לבוא ויגלה את חשיבות המעשה. כי עיקר התיקון הוא בעולם עשיה, כשכל המעשים מכוונים להשפעה טהורה.

יהודה ניגש ליוסף כדי להתחבר איתו. הוא יודע שחיבור בין שניהם, בין הפכים גמורים, הוא דווקא השלמות הגדולה שתוריד אור גדול לעולם. החיבור השלם שלהם נועד כדי להוריד את עם ישראל למצרים, לתוך הרצון לקבל הגדול ביותר, למה? כדי להפוך את 12 בני יעקב לשבטים ולאומה מאוחדת. נשמע דבר והיפוכו? נכון ולא נכון. אבל זה כבר דורש מאמר נפרד.

 

כתב: קובי חג’אג’

תגובות

(0)