מה לכלוכית עושה במעמד מתן תורה? מאמר לחג שבועות

dirt_dirty_fingerprints_216033

מה הסוד של לכלוכית? לפני הרבה שנים סינדרלה היה ספר ילדים פופולארי בעולם כולו, וגם כאן אצלנו. רק שכאן, מתרגם יצירתי במיוחד גייר את השם וקרא לנערה שעלתה מאשפתות למלוכה –”לכלוכית”. גם היום התואר “מקרה סינדרלה קלאסי” מודבק לסיטואציות שונות ומשונות שהמשותף לכולם הוא היחלצות משפל תהומי ועליה פתאומית ודרמטית לגדולה.

מדוע קרא המתרגם האלמוני לגיבורת המהדורה העברית של סינדרלה – לכלוכית?

מה פרוש המילה “קונם” ? רגע לפני שאנחנו מפצחים את הסוד של לכלוכית, צריך להיעזר בפרוש המילה “קונם”. למה? מיד נבין. עוד דבר שנבין בהמשך הוא הקשר המפתיע בין לכלוכית למתן תורה.

אז מה זה “קונם”? קונם הוא כינוי הלכתי לקבוצת נדרים שנקראים “נדרי איסור” – אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה’ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ… הפסוק מדבר על נדרים ושבועות שבהם אוסר אדם איסור על עצמו. יש הבדל מסוים בין נדרים לשבועות. אבל בנוגע לענייננו – נדר הוא מצב שבו אדם נודר שדבר מסוים יהיה אסור עליו בהנאה.

איך מסתדרים במדבר בלי מים? שני אנשים מהלכים לבד במקום צחיח. הם עושים דרך ארוכה. אין להם הרבה צידה לדרך, רק כמה ספרים. המים אזלו. הם ממשיכים בדרכם, את הכוון יודע רק המבוגר שביניהם, המורה, התלמיד הולך איתו. עד עכשיו הם דיברו הרבה, התלמיד שאל והמורה לא ממש ענה, אפשר לומר שהתשובות שלו היו יותר… איך לומר, משהו כמו מימיה ללא מים.

תוך כדי הליכה התלמיד חושב, מנסה למלא את המימיה שנתן לו המורה. אבל לפתע הוא מרגיש חולשה. הצמא מתגבר עליו. הצמא הפיזי. הוא פונה למורה ומספר לו שהוא צמא מאוד. המורה לא עונה.

התלמיד ממשיך ללכת למרות הצמא הגדול, הוא מנסה להתרכז בצמא המחשבתי, לנסות למלא אותו, אולי כך יירגע הגוף עד שיגיעו למקום ישוב. אבל הדרך מתארכת ומתארכת, ומקור מים אין באופק. התלמיד מתחיל להרגיש חולשה עצומה, רפיון של הגוף, כאילו הוא על סף מוות. אני צמא מאוד, הוא פונה למורה, ממש בסכנת חיים, מה אעשה?

לפעמים מוצאים מים, אבל הם מרים. שלושה ימים אחרי חצית ים סוף, עם ישראל כבר עמוק במדבר ולא מוצאים מים. עשרה ימים אחרי הנס של יציאת מצרים. שלושה ימים אחרי נס חצית ים סוף וההתעלות הרוחנית האדירה של שירת הים, עם ישראל צריך להמשיך ולקיים את החיים. הוא צריך מים. ואין.

ואז הם מגיעים אל מרה. מרה כשמה כן היא. יש שם מים, אבל הם מרים. לא ניתנים לשתיה. הזוהר מספר לנו את הסוד: אין מים אלא תורה. ואין תורה אלא הקב”ה. “אמר רבי שמעון, בעוד שהיו הולכים במדבר, נגלה עליהם רשות אחרת של שאר העמים”. אחרי הניסים הגדולים, האנשים שיצאו זה עתה משעבוד לחרות, מגלים שהחרות לא מובנת מאליה. אם אין כלים, מתגלה הרצון לקבל על מנת לקבל. אגו הרסני. מר ממוות. העם מתלונן בפני משה, משה צועק אל הקב”ה, הקב”ה לא ממש עונה, הוא עכשיו יותר מורה. הוא מראה לו עץ. משה זורק את העץ למים וממתיק אותם. איזה עץ יכול להמתיק מים מרים?

נחזור למורה ולתלמיד הצמא במדבר [אל דאגה, לכלוכית בדרך. עוד כמה פסקאות]: האם אתה מאמין, שאל המורה, שברגע שהבורא ברא את העולם, כפי שהכין הכל, ראה גם את הצרה הזאת שבה אתה נתון כרגע והכין לך מים לשתות? התלמיד לא ענה. דעתו הייתה חלשה מידי. המורה שתק והמתין. המורה, אפשר לגלות עכשיו, הוא אבי תנועת החסידות, הבעל שם טוב.

קשה להתרכז כשצמאים. אבל אם מצליחים, עולים מעלה מעלה. התלמיד התיישב וניסה להתרכז בשאלתו של הבעש”ט. הוא הביט פנימה לתוך תוכו. האם אני בוטח בריבונו של עולם, שאל את עצמו, האם אני בוטח ברב שלי שמוביל אותי בדרך הנכונה. אלה לא שאלות פשוטות לתלמיד, הספקות מתגברים ללא הרף. הוא הביט במורה, בבעש”ט, הוא עומד מולו זקוף, רענן וחד, כאילו רק לפני רגע שתה כוס מים צוננים. זה איש של אמת, חשב התלמיד בליבו, אני מלווה אותו שנים, הוא תמיד אומר את אותם דברים בדיוק, לא נבהל מצוק העיתים ושינויי הזמנים והדעות, הוא נחוש להכניס אמונה, שמחה ורצון לאהבת הזולת בכל יהודי. אני מאמין לו. אני מאמין שהוא שליח אמיתי של הבורא, מדריך אמת. ואם זאת השאלה שהוא שואל, אז ודאי שהתשובה חיובית.

אני מאמין, אמר התלמיד. חיוך קטן עלה על שפתיו של הבעש”ט. חכה קצת, הוא אמר לתלמיד, ותקבל את התשובה השלמה. בינתיים בוא נמשיך ללכת. התלמיד קיבל כוחות חדשים, הם המשיכו ללכת.

“משל לחברה רעבים וצמאים התועים במדבר, והנה אחד מהם מצא מקום ישוב מלא בכל טוב, התחיל נזכר באחיו האומללים”. ככה מתחיל משל עמוק שבתוכו מוליך אותנו בעל הסולם. האדם שמצא את מקום הישוב נזכר בחבריו, אבל הם כבר רחוקים מאוד, מה יעשה, איך יודיע להם שמצא נווה מדבר? “התחיל לצעוק בקול גדול ולתקוע בשופר, אולי ישמעו חבריו הרעבים והאומללים את קולו ויתקרבו אליו ויבואו גם כן לישוב ההוא המלא מכל טוב.”

בעל הבית השתגע… הבעש”ט והתלמיד הולכים בדרך, לפתע מופיע לפניהם אדם שנושא על כתפיו שני כדי מים גדולים. הם מתקרבים אליו, משלמים לו מעט כסף והוא נותן לתלמיד מים לשתות. מה אתה עושה במקום השומם הזה, שואל הבעש”ט את האיש. בעל הבית שלי השתגע, עונה האיש, פתאום החליט לשלוח אותי להביא מים ממעין רחוק, אני הולך כבר מרחק גדול, התעייפתי מאוד, ואין לי מושג למה… הביט הבעש”ט אל התלמיד, התלמיד הביט בו, הוא הרגיש שהמימיה, התשובות שנתן לו הבעש”ט בדרכם הארוכה, מתחיל להתמלא במים זכים וטהורים. הבנת, פנה הבעש”ט לתלמיד, הוא ברא בשבילך בעל בית שישתגע וישלח את העובד שלו מרחק ימים רבים למעין רחוק, כדי להביא לך מים.  

איזה עץ יכול להמתיק מים מרים? 49 יום בין יציאת מצרים למעמד מתן תורה. שבעה שבועות. תיקון מדורג ויסודי של שבע המידות. מידה אחר מידה לכל פרטיה. אבל איך צועדים בדרך הזאת ללא הכוונה ברורה. אחרי עשרה ימים עם ישראל גילה שאין לו כלים לקבל את האור. שלמרות כל הניסים הגדולים, כל אחד מאיתם עדיין טבוע ברצון לקבל, במרירות של “החיים על פי האגו”. משה מקבל הדרכה, הוא זורק עץ למים המרים וממתיק אותם.

העץ הזה אומר הזוהר, זה עץ החיים שהוא התפארת- אות ו’ של שם הוי”ה שכולל את שש הספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. כל המידות שעליהן עבדנו בששת השבועות החולפים של ספירת העומר. וכשהעץ הזה מתחבר עם הכלי השלם – המלכות, ה’ אחרונה של שם הוי”ה, המידה שעליה אנו עובדים בשבוע האחרון לספירת העומר, אז נמתקים המים. כי חיבור שלם בין אור לכלי אומר שהכלי נמצא בתהליך של גילוי החסרונות שלו. עם ישראל חזר לקבל את האורות הגדולים של יציאת מצרים וחצית ים סוף ע”י עבודה עצמית. גילוי החסרונות בנפשו של כל אחד ואחד, תיקון החיסרון וע”י כך מילויו באור. כבר במרה, ארבעים יום לפני מתן תורה, קיבל עם ישראל חלק מהמצוות. בלי זה אי אפשר להמשיך, מסביר הזוהר, זה מה שעזר להם להתמודד עם המדבר.

גם לכלוכית במדבר? בעל אומר לאשתו “קונם עלי שאין את נהנית לי עד שתראי מום נאה יפה שבך לרבי ישמעאל בן רבי יוסי”. המעשה הזה שמופיע במסכת נדרים, מספר על בעל שנדר להתרחק מאשתו עד שתוכיח לרבי ישמעאל בן רבי יוסי שמתוך כל המומים שיש בה, אפשר למצוא מום אחד יפה. שימו לב, לא משהו יפה, מום יפה. עד כדי כך הבעל הזה מיואש מאשתו…?

רבי ישמעאל מנסה להתיר את נדרו של הבעל. הוא מבין שהאשה מלאה מומים. העבודה לא פשוטה. הוא שואל –האם ראשה נאה? עונים לו – סגלגל. האם שערה נאה? אומרים לו- דומה לאניצי פשתן. אולי עיניה נאות? מנסה רבי ישמעאל. טרוטות – אומרים לו. רבי ישמעאל שואל עוד ועוד שאלות ולבסוף מבין שלא יצליח למצוא איבר אחד בגופה ללא מום כלשהו. בניסיון אחרון הוא שואל: אולי שמה נאה? קוראים לה לכלוכית, אומרים לו. יפה מאוד שקוראים לה לכלוכית, אומר רבי ישמעאל טוב הלב, שהיא מלוכלכת במומין. והתיר אותה לבעלה.

איזה סיפור מוזר? אם הבעל סולד מאשתו, מדוע התחתן איתה? אם הוא יודע שהיא מלאה מומים, מדוע הרחיק אותה ע”י נדר ושלח אותה לרבי ישמעאל שימצא בה מום יפה? ובכלל, מה זה מום יפה?

לכלוכית זה אני. אני מודה באשמה! רגע לפני מתן תורה. אנחנו יודעים בוודאות שלא באמת הצלחנו לתקן לגמרי את 49 המידות. התבוננו בהן, ניסינו להבין את החסרונות שלנו, למדנו, התפללנו, השתדלנו להתקדם, להיות טובים יותר, חברותיים ומשפיעים יותר לאנשים שסביבנו, התעמקנו, עשינו עבודה לא פשוטה…אבל הנפש עדיין מלאה חסרונות עצומים. עוד מעט, ביום מתן תורה, אנחנו, עם ישראל, ככלל וכפרטים, נכנס למעשה לחופה עם הקב”ה. כל אחד מאיתנו הוא חלק מהכלה, מהאישה. אבל, אנחנו מלאים במומים, איך ניכנס לחופה, אולי הבעל, הקב”ה לא יחפוץ בנו? אולי הוא ישלח אותנו לרבי ישמעאל.

כאיש אחד בלב אחד. רבי ישמעאל, הוא למעשה הדמות של המורה שמכוון אותנו. המורה הטוב, הרב, מורה הדרך, לא מחפש אצלנו שלמות. הוא מחפש מום יפה. הוא מחפש שנדע להגיד באומץ – את זה אני צריך לתקן! ברגע שאני מודה בחיסרון, אני מוכן לתקן אותו, להפוך אותו מאגו אינטרסנטי לכלי השפעה לזולת. בכלי הזה אני יכול לקבל אור. אם אני יודע להגיד: אני לכלוכית, אני מלוכלך במומים – באגו, ברצון לקבל. אז המורה שלי אומר – יופי, אני יכול להתיר את הנדר של הקב”ה שהרחיק אותך לגלות והסתר. ועכשיו, למרות שאתה לא מושלם, אתה בדרך של עבודת תיקון, אתה יכול להיכנס עם כל עם ישראל לחופה. את התורה לא מקבלים אנשים מושלמים. את התורה מקבלים אנשים שיודעים להשלים אחד את השני, כי רק ככה מתגברים על המומים – כאיש אחד בלב אחד.

מה משמעות מתן תורה בימינו? הנה תעינו במדבר הנורא יחד עם כל האנושות, ממשיך בעל הסולם ומבאר את המשל: “ועתה מצאנו אוצר גדול המלא מכל טוב, דהיינו הספרי קבלה שבאוצר, שמשביעים נפשנו השוקקות וממלא אותנו דשן ונחת ושבענו והותרנו” הבורא, הוא אומר, שלח לנו מים כדי למלא את המימיות הריקות, את התהיות וחיפוש הדרך. הקושי, המאבקים בצימאון, המים המרים, ההגעה כמעט עד סף מוות, הכל היה זמני, הכל נועד כדי ליצור השתוקקות למלא את הכלי מחדש, והפעם באהבה, באמונה שלמה. אבל מה עם החברים?

הרצון שלנו הוא טביעת האצבע שלנו. כדי לראות את טביעת האצבע, צריך לכלוך, צריך שהאצבע תתלכלך בדיו, בצבע, במשהו שיכתים את דף הנייר ויאפשר לנו לראות את הצורה הייחודית שלה. הלכלוך הוא החסרון, הוא שמוציא לאור את טביעת האצבע הייחודית שלנו. בדיוק כמו הרצון הייחודי שלנו. הרצון הייחודי שלנו מגדיר את התפקיד שלנו בעולם. אין תפקידים זהים כמו שאין טביעות אצבע זהות. לכל אחד מאיתנו תפקיד ייחודי. הגילוי של החיסרון, של הלכלוך, הוא זה שמגלה את המילוי של הרצון. זה שינקה את הלכלוך, שיהפוך את הרצון לחיובי, לכלי להשפעה.

מורה טוב לא מוותר. הוא מכשיר תלמיד ועוד תלמיד, בסבלנות אין קץ, למרות הקשיים. הוא מחפש את הרצונות הייחודיים של כל תלמיד ותלמיד, כדי שכל הרצונות יתחברו לרצון אחד שלם ומתוקן, נשמת ישראל, נשמת אדם הראשון. כדי שכל שישים ריבוא חלקי הנשמה יחזרו להיות נשמה אחת.

הבעש”ט ותלמידו חוזרים לבית המדרש. עכשיו, כשהתלמיד גילה את המים הזכים, הוא יודע כיצד להמשיך הלאה, הוא מבין את הדרך, הוא יכול לפתוח ספר ולהתמודד בכוחות עצמו, ומידי פעם יודע גם לגשת למורה ולשאול שאלה נכונה ומדויקת. עכשיו הוא יכול להכין את עצמו להיות גם כן מורה. הבעש”ט ממשיך לניסיון הבא, לתלמיד הבא, להביא עוד מישהו למעין. כדי להכין את העולם לתשובה המפורסמת על השאלה המפורסמת: מתי יבוא מר? מתי תגיע הגאולה? והתשובה היא אחת ויחידה: לכשיפוצו מעינותיך החוצה – כשתורת אהבת הזולת, אהבת ישראל, תתפשט בתוך כלל עם ישראל. בשביל זה צריך נתיב לתורה, צריך מורים, צריך תלמידים, וצריך רצון. השתוקקות. צמא למים.

רגע לפני מתן תורה. אסור לשכוח את החברים. הקרובים. הרחוקים. כולם. מה עם החברים שהלכו לאיבוד, שואל בעל הסולם, כיצד נודיע להם שמצאנו את האוצר הגדול, את מעין החיים? הם התרחקו כל כך. לפיכך, הוא ממשיך ואומר, ערכנו את השופר הזה לתקוע בקולי קולות, אולי ישמעו אחינו ויתקרבו ויהיו מאושרים כמותנו. בעל הסולם הבין שהגיע העת. זה הזמן להציל את האנושות התועה במדבר הפירוד, זה הזמן להפיץ את מי המעין החוצה.

 

 

תגובות

(0)