מה הטעם? פרשת תולדות

מה הטעם

בוקר שגרתי… אני מתקשר לאשתי ושואל: הגעת כבר לעבודה? כן, היא עונה. תהיי זהירה בדרך חזרה הביתה, אני מבקש. תיזהר גם אתה, היא עונה. אנחנו מנתקים. עוד בוקר שגרתי במדינת ישראל, חודש חשוון תשע”ה, טבח בבית כנסת, פיגועי דריסה, דקירות, משפחות שכולות. אני מתניע את הרכב ומדליק רדיו, באולפן דיון סוער, פרשני חדשות תאבי פרסום טוענים בלהט שזוהי מלחמת דת.

אני לא ממש מבין מה הקשר בין מלחמה לדת. ושואל את עצמי, האם מישהו מאיתנו מבין באמת מהי דת. מה מהותה, מה מטרתה?

אולי זה ישמע מפתיע, אבל השיחה עם “איחולי” הזהירות ביני לבין אשתי וההאזנה הקצרצרה לפרשנים ברדיו הזכירה לי דווקא סיפור יפה על רבי לוי יצחק מברדיצ’ב. יש לסיפור הזה כמה גרסאות דומות. פעם מסופר על פלפל שחור, פעם על דגים, פעם על עוף או שניצל. בכל מקרה תמיד הסיפור הוא אותו הסיפור, אני בחרתי בגירסת הדג…

לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב היה רצון עז לנסוע לשבת אצל רבי ברוך ממז’יבוז’, אבל הוא נמנע מכך במשך שנים ארוכות. הסיבה הייתה פשוטה, אצל רבי לוי יצחק הקדושה באה לידי ביטוי בשמחה, התלהבות, ריקודים, תנועות ידיים. ואילו קדושתו של רבי ברוך ממז’יבוז’ נכד הבעש”ט, התבטאה בשקט פנימי, תפילה ושירה מאופקים וסדר מופתי מסביב לשולחן השבת. רבי לוי יצחק חשש להפר בהתלהבותו את כללי ההתנהגות שבחצרו של רבי ברוך.

אבל רבי ברוך ממז’יבוז’ הוא צדיק גדול. ויום אחד רבי לוי יצחק מרגיש שהוא לא יכול להתאפק, הוא חייב לנסוע לשבת עם רבי ברוך. הוא מבטיח לעצמו להתאפק, לא לשיר בקול רם בקבלת שבת, לא לפרוץ בריקוד נלהב במהלך הסעודה. וכך, לאחר שגמלה ההחלטה בליבו, הוא נוסע למז’יבוז’ לשבת.

ליל שבת. בבית הכנסת מתחילה קבלת שבת. כולם שרים בשקט ובאיפוק. רבי לוי יצחק מרגיש כיצד כמעט יוצאת מגרונו צעקת “שבת קודש!”, אבל הוא מתאפק. כך גם ב”לכה דודי” ומאוחר יותר ב”שלום עליכם” שלפני הקידוש, הוא מצליח בכוחות על להתאפק ולא לפצוח בריקוד סוער. גם כשרבי ברוך עורך את הקידוש, מחניק רבי לוי יצחק את השירה שנדחפת ומתנגנת במעלה מיתרי הקול שלו. הוא רוצה לפתוח את הלב, אבל הוא כל כך שמח לשהות במחיצת רבי ברוך, שווה לו להתאפק.

ואז מתחילה הסעודה. אחד החסידים עובר בין הנוכחים עם מגש ועליו ארבעה סוגי דג. הוא מגיע גם לרבי לוי יצחק. איזה דג הרב אוהב, שואל החסיד את הרבי, קציצת דג, סלמון, קרפיון…הוא לא מצליח לסיים את המשפט ורבי לוי יצחק חוטף את המגש מידיו וצועק: איזה דג אני אוהב? איזה דג אני אוהב???  את ריבונו של עולם אני אוהב!!! ומתחיל לרקוד עם המגש בלהט, בדבקות ובהתלהבות. הרוטב של הדג וסוגי הדג השונים ניתזים לכל עבר ומלכלכים את בגדי הנוכחים…וגם את הקפוטה הלבנה כשלג של רבי ברוך ממז’יבוז’…

ביום ראשון מבקש אחד החסידים מרבי ברוך את הקפוטה הלבנה הספוגה בכתמי הרוטב כדי לכבס אותה עבורו. בשום פנים ואופן, עונה הרבי, הקפוטה הזאת ספוגה באהבת ה’, אני רוצה לשמור אותה לזיכרון עולם.

אז מה, רבי לוי יצחק לא אהב דגים? לא בדיוק. סביר להניח שהוא נהג לאכול דגים בערבי שבת ואף נהנה מטעמם המשובח. אבל בשמחה המתפרצת שלו הוא רצה להסביר משהו עמוק ומהותי. הוא ניסה להסביר מה זה טעם. גם יצחק אבינו מחפש טעם טוב. הוא מבקש מעשיו שיביא לו מטעמים כמו שהוא אוהב: “וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה”, מה פתאום יצחק אבינו, צדיק גדול כל כך, מתייחס לדבר גשמי כל כך כמו טעמם של מאכלים?

יצחק אבינו היה לוחם. הוא עשה לאורך כל חייו סוג של מלחמת דת. אבל בניגוד ללוחמים בשם הדת שרוצחים חפים מפשע ברחובות, הוא עשה מלחמות של אהבה.

הבארות של אביו, אברהם אבינו, נסתמו ע”י הפלישתים. הבארות האלה סימלו את מידת החסד השופע של אברהם, אבל אי אפשר חסד בלי גבול. אז הבארות נסתמו. למה? כדי שאפשר יהיה לעבוד. צדיקים מזרימים שפע. רשעים סותמים את השפע. זרימת השפע הבלתי מוגבלת גורמת לפינוק, להתנוונות, לקפיאה על השמרים. סתימת הבורות ע”י הרשעים מחייבת להמשיך ולחפש את האור, לעבוד, להתייגע. לקבל בזכות ולא בחסד. זאת כבר העבודה של יצחק, מידת הגבורה. להתגבר על המחסומים האישיים, על האגו, על החולשות, ולחפור פנימה אל תוך הנפש כדי לגלות מחדש את החיבור לבורא. גם כשנראה שהכל תקוע, שכלום לא זורם, צריך להמשיך ולחפש את החיבור לאור.

מה הטעם? יצחק מבקש מעשיו את המטעמים שהוא אוהב. הטעם של המאכל הוא ניצוץ הקדושה הטמון בתוכו, כל השאר זה קליפות, פסולת שהגוף מנקה מתוכו מאוחר יותר. צדיק מזהה מאיזה מאכלים הוא יכול להעלות ניצוצות קדושה מתוך כך שהוא מחבב את טעם המאכלים. מאכלים שהוא מחבב הם כאלה שבהם ניצוץ קדושה משורש נשמתו. עשיו ויצחק שניהם שייכים לצד הגבורה, צד שמאל. יצחק הוא קו שמאל שבקדושה, עשיו קו שמאל שבטומאה. אבל כבר אמרנו שיצחק הוא לוחם. הוא לא מוותר על אף ניצוץ קדושה, הוא מחפש לגלות את כל הטוב שקיים במציאות. הוא יודע שבתוך כל הקליפות של עשיו טמון גם טעם אלוקי, ניצוץ קדושה, לכן כתוב: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו. הוא אוהב את עשיו כי לעשיו יש נשמה גבוהה. גבוהה יותר משל יעקב, אבל הגוף שלו מקולקל. יצחק יודע שאם יצליח לגלות את הטוב שמתחבא בתוך עשיו, את האורות הגבוהים של עשיו, הוא יספק ליעקב השלם כח גדול לתיקון העולם.

יצחק חופר בתוך עשיו שבתוכו, כדי לתקן את יעקב שבתוכו, את מידת הרחמים. זאת מלחמת הדת שלו. “רבים טועים ומשווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר” כותב הרב אשלג “אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם וקורא אני עליהם את המקרא טעמו וראו כי טוב ה’ “.

בשם המוסר או בשם ערכים מעוותים של דת אפשר לעשות את המעשים החמורים ביותר. אפשר לרצוח אנשים, לקבוע שברית מילה היא מעשה לא מוסרי, לשמור על זכויות בעלי החיים ע”י אלימות כלפי בני אדם. יש אלפי דוגמאות כאלה. וכולן נובעות מאגו בלתי מרוסן. כשמישהו יוצא לרחוב ודורס אדם בשם הדת, הוא בטח לא מחפש את האור של הבורא, הוא לא מחפש את טעם החיים האמיתי, הוא מחפש להאכיל את האגו שלו באכילה גסה, לספק את התאוות הבהמיות שלו, בדיוק כמו עשיו שדורש מיעקב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה.

רבי לוי יצחק מברדיצ’ב ורבי ברוך ממז’יבוז’ היו אנשים שונים לחלוטין. אופי שונה, מזג שונה, שני עולמות. אבל שניהם היו צדיקים גדולים. מה חיבר ביניהם?

שניהם חיפשו לעשות טוב בעולם. הם חיפשו את טעם החיים האמיתי. הם ידעו שכדי שתהיה בעולם מציאות טובה יותר, עליהם קודם כל לתקן את עצמם. מטרת הדת, מסביר הרב אשלג, היא לתקן את האדם בכך שהיא נותנת לו מגרש אימונים שבאמצעותו הוא יכול ללמוד כיצד להיות דומה לבורא. מגרש האימונים הזה הוא החברה שבתוכה אנחנו חיים. ע”י כך שאני עושה טוב לאנשים שסביבי, מחפש את הטוב בכל אדם, אני מגביר את הטוב בעולם, מגביר את הטוב בתוכי. אט אט אני הופך להיות דומה יותר ויותר לבורא. למה? כי זה מה שהבורא עושה – מחפש את הטוב שבכל אחד מאיתנו.

כשהאדם מתחיל להבין את האמת, הכל משתנה. כשמבינים שמטרת הבריאה היא להידמות לבורא, ולהידמות לבורא זה לעשות טוב ולהשפיע לכל מי שזקוק לכך, אז פתאום מבינים גם שמלחמת הדת האיסלאמית ששוטפת את המדינה שלנו ואת העולם כולו היא לא מלחמה בשם הבורא, אלא מלחמה בשם האגו. ההבנה הזאת מסמנת לנו, עם ישראל, כמה האגו מסוכן, איזה נזק הוא יכול לעשות מסביב, כמה צער הוא גורם. ההבנה הזאת מולידה בתוכנו מציאות חדשה – רצון לעשות טוב לזולת, להתחבר לוותר, ללמוד לחיות יחד, לשתף את השפע שלנו עם הזולת, לעשות שלום מסביב. שלום אמיתי. מלחמת הדת שלנו צריכה להיות מלחמה על האהבה שבתוכנו, להאיר אותה, לחשוף אותה לעולם, לרפא באמצעותה את הלבבות השבורים, לחפש את הטוב שבכל אחד, להכניס שמחה לתוך עם ישראל. מלחמת דת אוהבת כזאת, תסלק מתוכנו את הרוצחים בשם הדת. הם יעלמו כי כבר לא תהיה בתוכנו מציאות אגואיסטית כזאת. הם יעלמו כי כולנו נחפוץ להיות טובים יותר. דומים יותר לבורא.

 

מוקדש לעילוי נשמת אסתר בת יקוט ולעילוי נשמות ההרוגים בפיגועי הטרור.

ולהבדיל – לרפואת כל הפצועים.

 

תגובות

(0)