מה אומר העומר? מידת ההוד

השבוע של ספירת ההוד מהווה נקודת מפנה במהלך תקופת ספירת העומר. הוא מתחיל ב-י”ד באייר, חסד שבהוד, שהוא פסח שני, ובאותו היום אנו מציינים גם את יום הסתלקותו של רבי מאיר בעל הנס, וממשיכים לעבר ל”ג בעומר, הוד שבהוד, יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזוהר. ביום הזה, ל”ג בעומר, הוד שבהוד, מסתיימת התקופה שבה אנו נוהגים מקצת מנהגי אבלות לזכר מותם של תלמידי רבי עקיבא, ומתחיל חלקו האחרון של המסע לעבר חג השבועות, לעבר מתן תורה.

מעניין שדווקא בשבוע הזה חלה נקודת המפנה, שדווקא בשבוע זה פסקו 24,000 תלמידי רבי עקיבא למות במגיפה שתקפה אותם מכיוון שלא נהגו כבוד זה בזה, שדווקא בשבוע הזה מתחיל להאיר אור גדול, אור שמתנוצץ מתוך מעמד מתן תורה שאליו עדיין לא הגענו.

למה מעניין? כי הוד היא ספירה לא פשוטה. מצד אחד טמון בה חסד גדול, אור גדול שמשתלשל ישירות מספירת בינה ומגיעה דווקא בהוד שלשלמות – בינה עד הוד אתפשטותא, כך כתוב. והכוונה היא שבינה מתפשטת ומגלה את כל פרטי השפע הטמונים בה דרך חסד, גבורה, תפארת, נצח ועד הוד שמסיימת את הגילוי ומביאה אותו לעולם. ומצד שני עלולים ליפול בה למקומות של חולי, נפשי או פיזי, של פירוד, של ריחוק ובדידות. כדי להבין את הנקודה העמוקה הזאת, צריך ללמוד את מהלך השבוע כפי שמתואר בהתבוננות היומית, יום אחר יום. אבל קודם ניתן רק רמז קטן שחשוב לחשוב עליו, ולנסות להבין כיצד הוא פועל בנפש של כל אחד מאיתנו.

הגמרא [מסכת ברכות], מספרת לנו שספירת הנצח, הספירה הקודמת להוד, זאת ירושלים, ספירת ההוד זה בית המקדש, ומוסיף הרב שליט”א שהוד שבהוד, ל”ג בעומר, זה קודש הקודשים, המקום הקדוש ביותר בבית המקדש, זה שאליו נכנסים רק פעם בשנה, ביום הכיפורים, המקום שבו הכהן הגדול מכפר על כל עם ישראל…

מצד שני, “הוד” בהיפוך אותיות מצביע על חולי – “דוה”. וזה דווקא מצביע על חורבן הית המקדש ועל הגלות. כפי שכתוב במגילת איכה: “…נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה”. אז אם הוד זה בית המקדש, כלי לאור גדול ועצום, אבל יש בו גם יכולת להתהפך לחולי ופירוד גדול כל כך “דוה”, אז כנראה שזה מצביע על עבודה פנימית עמוקה שלנו על נקודת הקדושה, הנקודה שבלב, החיבור הנצחי לנשמה שמתחיל בירושלים בשבוע שעבר במידת הנצח, ונכנס עוד יותר פנימה לחיבור השלם של הנשמה לאלוקות, כי נשמת כל אחד מאיתנו היא חלק אלוקא ממעלה ממש.

אפשר להגיד שההתפשטות מבינה להוד נראית כמו ירידה למטה, התפשטות מאלוקות זכה לעכירות של העולם הזה, אבל פסח שני שחל השבוע, רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי שיום ההילולא שלהם חל השבוע, מסמנים לנו שכשרואים ירידה, מדרגות תלולות, אפשר להשתמש בהם בשני הכוונים. ההחלטה והבחירה היא שלנו.

מסתבר שיש הרבה עבודה פנימית השבוע. אז בואו נתחיל >>>

29 עשרים ותשעה יום לעומר // חסד שבהוד // האור שלך רבי מאיר, עדיין מאיר …

מאז שעזבת…הרבה השתנה כאן…זה עולם אלקטרוני…קצת קשה לתקשר…זה רק כאילו עזבת, ואתה עדיין כאן…ולמרות כל השוני…יש דבר אחד שלא השתנה מעולם…

העולם החדש, רבי מאיר, לא שונה כל כך משלך, אנחנו אולי נוסעים מהר יותר, טסים עד לקצה העולם. התקשורת שלנו קצת השתנתה – במקום מדורות ואיגרות, יש לנו סמארטפונים ולווינים. אבל הלב, הלב הוא עדיין אותו הלב. והוא מחפש, מחפש אהבה, מחפש קירבה.

כמו אז גם עכשיו, הלב כואב, רוצה שנחזור להיות יחד, כאיש אחד בלב אחד. להיות יחד, פחות נזקקים, יותר זיווגים, הרבה בריאות לכולם, פירגון הדדי, עין טובה, לב טוב. אז מידי פעם, באחד מפינות העולם, יהודי או יהודיה, שנשבר להם הלב. עוזבים לרגע את התקשורת הדיגיטלית, וחוזרים לתקשורת האמיתית. בשקט בשקט, הם מדליקים נר, והשפתיים שלהם לוחשות: אלוקא דרבי מאיר ענני. אלוקא דרבי מאיר עננו…האור שלך רבי מאיר, עדיין בוער…

להיות יחד, להתחבר לתורה, לחבר את הלבבות, זה מה שלימד רבי עקיבא את חמשת תלמידיו שלאחר המגיפה הגדולה. ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה. אחד מהם היה רבי מאיר בעל הנס.

היום, פסח שני, זה יום של הזדמנות גדולה לכוון את הלב לרצון אמיתי להיות משפיעים, אנשי חסד. לבקש לא להיגרע, לקבל הזדמנות נוספת להקריב את קורבן הפסח, להקריב את האגו, לבטל את הגאווה, לשחוט את הציניות, ולצאת לחרות אמיתית.

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה’ בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאל.

זאת בקשה לא פשוטה. האנשים האלה, שבזמן הקרבת הפסח, ב-י”ד בניסן, היו טמאים לנפש, או בדרך רחוקה, ולכן לא יכלו הלכתית להקריב ולאכול מקרבן הפסח – מהלך רוחני בעל משמעות עמוקה, סרבו להשלים עם כך ודורשים שלא להיגרע מכלל עם ישראל. הבקשה הזאת דורשת שינוי סדרי עולם ממש. אבל הבורא מקבל את הבקשה, וקובע את פסח שני כהזדמנות שניה להקרבת הפסח. בדיוק חודש אחרי, י”ד באייר – היום.

זהו גם יום ההילולא של רבי מאיר בעל הנס. מי שפיצח את הקוד של הנס. והקוד הוא בפשטות: לעשות חסדים בכל רגע ורגע ולהגיד תודה על כל מה שהבורא העניק לנו בטובו. ואז, נוכל לראות את הנס הגדול שמקיים אותנו בכל רגע ורגע.
י
ש ניסים שמעל הטבע, כמו יציאת מצרים, כמו קריעת ים סוף. יש ניסים שמסתתרים בתוך הטבע, כמו נס פורים, נס חנוכה. כל הניסים האלה ירדו מלמעלה בגלוי או בהסתר. הם היו גדולים מהחיים, ניסים שמתקנים עם שלם…אבל רבי מאיר גילה את הקוד של הנס, את היכולת לעשות נס לכל אדם בכל רגע ורגע, זה נס שמתעורר מלמטה, מאיתנו, אם רק נרצה, אם רק נזכור שהסוד של רבי מאיר היה, כך מסביר הרב שליט”א, הסוד שלו היה בכך שהוא האמין שהקב”ה יעשה לו נס. הייתה לו אמונה שלמה, בטחון גמור בטוב שיורד מלמעלה.

זה גם הקוד של פסח שני. הדרישה של מי שלא הצליח להקריב את הפסח במועדו, לא להיגרע, לא להיות מחוץ לקדושה, מחוץ לקשר עם הבורא. אין יום כיפורים שני, אין שבועות או סוכות שני, אבל יש פסח שני, החג היחיד שירד לעולם בעקבות הדרישה של יהודים שרוצים בפשטות להיות חלק מהקדושה, להיות חלק מעם ישראל, לא להיגרע. והם קיבלו הזדמנות נוספת.

אז זה הסוד הגדול של היום הזה. פסח שני והילולת רבי מאיר בעל הנס – היכולת של היחיד לפתוח פתח שיחבר אותו לכלל עם ישראל ולקב”ה גם בזמנים שהם לא פתחים שנפתחו משמיים, גם ברגעים שנראה שכל הדלתות סגורות, שאין מי שיושיע…תמיד יש פתח…תחפש ותבקש את הפתח הזה, אומר הרב שליט”א, והוא ייפתח לרווחה, וזה יהיה פסח שני הפרטי שלך, הרגע שמחבר אותך לאחדות. לחסד האלוקי השלם, החסד שהופך גם את ההוד, את מידת הגבורות הקשה לתודה גדולה, להודיה והכרת הטוב.

“כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות” אומר רבי מאיר “כלומר כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם כלום.”

עשרים ותשעה יום לעומר, חסד שבהוד. חסד שבהוד זאת היכולת לעשות חסד בכל מצב ובכל זמן, מתוך הבנה שהשפע בעולם לא שייך לי, אלא לכולם, ואם הוא הגיע אלי, אז כנראה שנבחרתי להיות צינור להעברתו הלאה. נבחרתי ללמוד כיצד לעשות טוב לזולת. לפתוח פתח גם כשנראה שכל הפתחים נעולים. כי את הפתח, את הקשר לשכינה הקדושה, אני יכול למצוא רק בתוכי. ו”בתוכי” זה כשאני מקושר לכלל ישראל, אז ה”בתוכי” שלם, כי אז אני משפיע, עושה פעולות שמדמות אותי לבורא עולם. גם האור שלנו, כמו רבי מאיר, יכול להאיר לעולם כולו, להפוך את ה”דוה”, את החולי, את הקושי, את הבדידות, ל”הוד”, לשמחה גדולה של חיבור. צריך פשוט לעשות בכל רגע נס חדש – לגמול חסד עם מישהו…האור שלך, רבי מאיר, עדיין זוהר.

30 שלושים יום לעומר // גבורה שבהוד // ממתיק מלכותי

הכל מתחיל ביחס אישי. אין מי שלא רוצה שלאחרים יהיה איכפת ממנו. זה מתחיל ברובד הפרטי, כל אחד מאיתנו זקוק לתשומת לב. מה בסך הכל רוצה כל אדם בעולם? שיהיה מישהו שישאל אותו מה שלומו, כך אמר לי פעם מישהו חכם ותמצת בכך את כל רעיון תנועת האומה. צריך שיהיה איכפת לנו איש מרעהו. אבל זה לא פשוט.

היום שלושים יום לעומר. גבורה שבהוד. זה לא יום קל, יום של גבורות. אבל אנחנו כבר יודעים שכל מה שצריך למעשה זה שינוי בחשיבה, בהתייחסות למידה. גבורה שבהוד יכולה להיות מידה של עצירת החסד, של דינים קשים. והיא יכולה להיות גם מידה שמחזקת בתוכנו את היכולת להפוך קושי למתנה. אנחנו יודעים כבר ש”הוד” בהיפוך אותיות זה “דוה”. וזה בדיוק המרחק בין קבלת הזולת לבין התרחקות ממנו. קשה לנו לקבל את מי שנראה שונה מאיתנו, את מי שאורח חייו לא מתיישר עם הסטנדרטים שלנו. אנחנו מקובעים בתוך דעות משובשות ותדמית חיצונית מפוברקת שמוכרת לנו תקשורת מהוקצעת ומשוחדת.

מה מלח ממתק את הבשר, כן יסורין ממרקין עונותיו של אדם”. את ההשוואה המוזרה הזאת עושים חז”ל. מה הקשר בין בשר מומלח ליסורים ולקשיים שעוברים עלינו?

מלח ממתק? הגיוני יותר לומר שמלח ממליח. אבל חז”ל מדויקים, תישאלו כל קצב והוא יאשר את הדברים. המלחת הבשר בתהליך ההכשרה שלו לא הופכת את הבשר למלוח, אלא מגלה את טעמו האמיתי. ללא ההמלחה הוא חסר טעם. זאת אומרת שהכוונה במילה המתקה היא למעשה גילוי טעמו האמיתי של הבשר.

אז מה הקשר ליסורים? הקשיים, המצוקות, הנפילות שלנו, גורמים לנו להתבוננות פנימית. כשהכל זורם לנו כמו שאנחנו רוצים אנחנו נישאים על גלי האגו, מרגישי שבעי רצון, מדושני עונג…וגם, מה לעשות, קצת מתרחקים מהאנשים שסביבנו. ההצלחה האישית מספקת לי את כל תשומת הלב שאני צריך. ואני כבר לא זקוק לתמיכה מהסביבה. הרי אני כל כך מוצלח. ואפילו יותר טוב ומיוחד מאחרים.

ואז באה הנפילה. נפילה? לפעמים אפילו התרסקות, ואז פתאום מתעורר בתוכי משהו, למרות שקשה להודות בכך, אני מרגיש שאני זקוק לכתף להישען עליה, לחבר טוב שיקשיב. כן, היסורים מנקים אותי מהאגו, ממרקים אותי. אני כבר לא מתבייש להגיד שאני צריך תשומת לב, ובעקבות זה אני מבין שגם אני צריך לתת תשומת לב לזולת. זאת ההמתקה שלי- היסורים מגלים את הטעם האמיתי שלי – הרצון שלי להשוות צורה לבורא. או במילים אחרות – הפיכת האגו, הרצון לקבל שלי, לרצון לקבל שפע על מנת להשפיע אותו לזולת. לכולם. פיתוח יכולת לקשר עם כל סוגי האנשים. כי אני יכול להשפיע לכולם, וכולם יכולים להשפיע לי. הכל תלוי בסיטואציה שבה אני נמצא.

אבל למה לחפש יסורים? כדי להימנע ממירוק ומיתוק ע”י יסורים פיזיים או נפשיים, אפשר לבחור בסוג אחר של יסורים – יסורי תורה. אם אדם מתייסר על לימוד התורה, מתמיד למרות העייפות, מתאמץ להבין למרות הקושי בהבנה, מבקש למצוא את ליבו בתוך המילים הקדושות, למצוא את נקודת הבורא שבתוכו למרות ההסתרה, הייסורים האלה מחליפים לו את ייסורי הגוף והנפש.

אבל יש עוד שלב בייסורי תורה. שלב היישום.

הגיע הזמן ליישם. כשאני מחליט ליישם את לימוד התורה בפועל. זאת אומרת – להתחיל להשפיע לזולת כפי שמלמדת אותנו התורה. אז מתחילים הייסורים הקשים ביותר. הרי אין דבר קשה יותר מלהתבטל לדעתו של חבר, או לקבל עצה טובה ממישהו שאני לא כל כך מעריך את דעתו, או להקשיב למישהו שלא ממש בא לי להתחבר איתו, אבל זקוק עכשיו לאוזן הקשבת שלי…ואפשר לתת כאן עוד עשרות, אפילו מאות דוגמאות יומיומיות שקורות לכל אחד מאיתנו בכל רגע ורגע. יסורי תורה אמיתיים מתחילים כשאני מנסה באמת להתחבר לזולת, להשפיע או לקבל השפעה. האגו שלי מסרב להיכנע. מסרב לקבל את השינוי הפתאומי הזה מהסתגרות והתבדלות, לחברות וחיבור.

הייסורים האלה, ייסורים של יישום תורת ההשפעה של עם ישראל, ייסורים של מעבר בין עולם של אגו לעולם של השפעה, ממרקים אותי וממתקים אותי – כמו הבשר המומלח שגילה את טעמו האמיתי, אני מגלה את הטעם האמיתי שלי, הרצון שלי להשוות צורה לבורא, להיות משפיע כמוהו.

גבורה שבהוד, היכולת להתגבר על הפחד מחיבור, היכולת לבחור ביסורי תורה, בהתגברות על הפחד להתחבר לזולת למרות הקשיים שיצוצו בדרך , כדי להפוך את החולי הפנימי, את הקושי הנפשי, את ה”דוה”, הדווי והכאב של פצעי ופגעי האגו, ל”הוד”, לכח של הודיה שמפארת את כח ההשפעה, את הרצון שלי להשוות צורה למידות הרחמים וההשפעה של הבורא. ככה ממתיקים את הדינים והקשיים, לפני שהם משתלטים עלינו והופכים אותנו לנכאי רוח, אנחנו בוחרים מיד בקושי אחר, קושי של חיבור והשפעה, ומתגברים עליו כדי לקיים את “ואהבת לרעך כמוך” שהיא מצוות ה’. וכך למעשה בוחרים בהתגברות על מגבלות האגו, על הקטנות שבהתלוננות על קשיי החיים, כדי להשפיע ולהודות על לבורא על האפשרות שנתן לי להידמות לו, וגם הודיה לחברים שנתנו לי הזדמנות להשפיע להם.

היום של הגבורה שבהוד יכול להיות יום של משיכת שפע גדול. למרות מידת הדין שהוא כביכול מייצג, הוא יכול לכוון אותי לתחילתו של תהליך פנימי שמוביל ליכולת לקבל מכולם, גם ממי שאני חושב שפחות טוב ממני, פחות נאור ממני, ולהבין שדווקא ממנו אני יכול ללמוד. דווקא הוא השלמות שחסרה לי. גבורה שבהוד זאת היכולת להתגבר על הפחד שלי מלקבל עזרה ומלתת עזרה, בעיקר ממי ששונה ממני. זאת גם היכולת להודות על המגוון הרב ועל השוני הגדול שקיים מסביב, ולהבין שהקב”ה בנה לנו באמצעות הניגודיות והשוני, מגרש אימונים שמפתח בתוכנו את היכולת להתעלות מעל האהבה העצמית או המגזרית שלי, מעל האינטרסים האישיים, וללמוד לאהוב את הזולת אהבת חינם, אהבה נטולת אינטרסים. בלי לעשות חשבון למעמד שלו, להשכלה, למנהגים, לרמת ההכנסה שלו, למבטא, לדעות, אני יכול להשפיע לכולם ולקבל מכולם, הכל בהתאם לזמן ולמקום…רגע לפני ל”ג בעומר, אפשר להגיד שזאת התורה כולה.

31 שלושים ואחד יום לעומר // תפארת שבהוד // האור הגנוז…

ספר הזהר, זהו הספר שבזכותו יצא עם ישראל בדור שלנו, הדור האחרון, מגלות לגאולה, מפירוד לאחדות ברחמים. מדוע, שואל הרב יהודה צבי ברנדווין בעל פירוש “מעלות הסולם” על תיקוני הזוהר, מדוע נקרא הספר: ספר הזהר ולא ספר האור?

וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ…זוהר הרקיע פירושו אור חכמה שיורד לעולם ע”י תיקון הרקיע. מה זה תיקון הרקיע? שיתוף מידת הרחמים במידת הדין. הזוהר מלמד אותנו כיצד לתקן את העולם ע”י שיתוף מידת הרחמים במידת הדין.

כדי להוריד אור חכמה לעולם,  כדי שיושפע מלמעלה שפע גדול. אי אפשר שהעולם יתנהל ע”י מידת הדין, צריך שיתוף של מידת הרחמים. בקבלה קוראים לזה צמצום ב’, מה שאומר בפשטות, שע”י עלית מידת הדין למידת הרחמים, מתקיים תהליך שבאמצעותו יש אפשרות לעשות חסדים ולהוריד אור לעולם. כאן מתחילה העבודה בג’ קוים, או במילים אחרות – עבודה בקו אמצע, הקו שמחבר ימין ושמאל לשלמות של נתינה. לקו האמצע קוראים תפארת.

תפארת מלמדת אותנו ששלמות היא חיבור של הפכים. ימין ושמאל, חסד ודין, וכן הלאה. תפארת שבהוד מלמדת אותנו שלעשות חיבור בין הפכים. ללמוד להודות על הטוב זאת אמנם משימה לא פשוטה בכלל. אבל ללמוד להודות גם על מה שלא טוב ונוח לי כרגע, גם על מה שנראה רע, זאת למעשה כל התורה כולה, זה מה שהופך את הקשר בין איש לרעהו לאור שיורד לעולם. ללמוד להודות בימים טובים ובימים פחות טובים, ברגעים של התעלות וברגעים של נפילה. החיבור הזה בין הפכים – בין הודיה על הרגעים מוארים שלי וגם על הרגעים החשוכים, הוא זה שגורם לנפש שלי להתרגל לפאר את מעשיו של הבורא בכל רגע, בכל מצב, בכל סיטואציה. תפארת שבהוד היא היכולת להבין שההשגחה היא השגחה מטרתית שתפקידה להביא כל אחד מאיתנו לקו הסיום של גמר התיקון בצורה מושלמת, בהשוואת צורה שלמה לבורא. אבל השלבים בתוך תהליך ההשגחה המטרתית, נראים לעינינו לא פעם קשים ומלאי יסורים.

ההבנה שהשלבים האלה הם תהליכי ביניים שמפתחים אותנו בדרך לתכלית, בין אם הם מורגשים לנו כטובים יותר או פחות, ההבנה הזאת היא תפארת שבהוד, היכולת לחבר את ההפכים המנוגדים כל כך בנפשנו לשלמות אחת מפוארת. ספר הזוהר מלמד אותנו כיצד לעשות את זה, כיצד להוריד אור לעולם ע”י זוהר הרקיע. ע”י עשיית חסד ומעשים טובים, ע”י הבעת רצון להידמות לתכונות ההשפעה של הבורא, מתבטל צמצום ב’ זמנית, הקטנות מתבטלת ויורד לעולם שפע, מידת הרחמים יוצאת לאור. כל רגע כזה הוא רגע של גאולה קטנה. כשתתגבר התדירות של הרצון להשפיע בתוך כל אחד מאיתנו, כשתתחזק הערבות ההדדית שבינינו, נתקרב עוד ועוד לרגע של הגאולה השלמה, לגילוי של האור הגנוז.

32 שלושים ושניים יום לעומר // נצח שבהוד // לב טוב

בעולם שלנו, עולם העשיה צריך לעשות. לעשות פעולות. אבל, כדי שהפעולות שאנו עושים תהיינה נצחיות, צריך לעשות פעולות של חסד, מעשים של נתינה והשפעה. ואז נגיע לבחינת שבת שבה ההשפעה היא נצחית ונעשית מאליה, כי טרחנו בערב שבת במעשים טובים…

שבת זה למעשה כל יום. כי גם בימי החול טמון האור של השבת, ולכן אפשר להגיע לבחינת שבת בכל יום. כי שבת היא בחינת גמר התיקון, הגעה לנצחיות. והנצח הוא בפשטות – גילוי האמת , זה הזמן הנצחי שבו אין שקר. הזמן שמגיע אחרי שביררנו את הטוב מהרע. והפכנו את הרע הגדול ביותר לטוב.

אפשר להתחבר לבחינה הזאת בכל רגע ורגע. איך? ע”י רצון לעשות טוב, להשפיע לאנשים שסביבנו ללא אינטרסים אישיים. לצאת מאזורי הנוחות – ע”י עשיית הטוב, ע”י גילוי הטוב בתוך מה שנראה כרע וקשה. ע”י כך ההוד יהפוך לנצחי, העולם כולו יהיה מלא בשפע של אור. ההוד יכול להכניס לעולם הוד והדר, עושר עצום של חכמת אמת ואהבת חינם. כל השפע שמתפשט מספירת הבינה, מהעולם העליון, מתנקז אל ספירת ההוד.

אבל יש לספירת ההוד גם צד קשה, צד שעלול להפוך לחולי, למגפה, ואף למוות. זה הצד האפל שבו אנו נופלים לפירוד, להתרחקות מהאנשים שסביבנו, כשתוקפת אותנו מחשבה שחלילה אנו רחוקים מהבורא…מה פתאום? הוא איתנו בכל רגע ורגע, גם אם זה נראה לפעמים הפוך לחלוטין. גם כשקשה, הוא שם, מתחבא בתוך הקושי ומחכה שנגלה שהקושי הוא למעשה קריאה לשוב אליו.

לשוב אליו זה לחזור ולהיות אוהבים, מלאי רצון טוב. הקושי הוא קריאת השכמה. בקושי הגדול טמון האור הגנוז…כדי להפוך את  החולי, את ה”דוה” לשפע גדול, לאהבה גדולה, ל”הוד” והדר, צריך לשאוף להפוך את מידת הנתינה שלנו לנצחית. להודות על כל המצבים כולם, גם כשנמצאים למטה וגם כשנמצאים למעלה, גם כשטוב וגם כשקשה. ומתוך ההודיה לעשות פעולות של השפעה. לא להיות טוב רק כשנוח לי. לצאת מאזורי הנוחות שלי. להתחדש. כי נצח מתחיל בהתחדשות תמידית.

היום, 32 יום לעומר, נצח שבהוד. 32 בגימטריה “לב”. עוד 17 ימים לפנינו עד לסיום המסע לעבר חג השבועות, לעבר מתן תורה.

17 בגימטריה “טוב”. עכשיו מתחילים להבין בשביל מה צריך את המסע בן 49 הימים הזה שבין פסח למתן תורה. כדי לסגל לעצמנו לב טוב. כדי ללמוד לנצח את כל ההפרעות שמונעות מאתנו לעשות טוב, את כל ה”דוה” את כל חולאי החברה, את הציניות והאינטרסים, את הקשיים האישיים שלנו, את ההסתרות שמונעות מאיתנו להודות על הטוב שסביבנו, ולהנציח בתוכנו את הטוב.

נצח שבהוד הוא יום של הכנה ליום הגדול, לל”ג בעומר, הוד שבהוד, התיקון הגדול של החושך ומילויו באור, הכנה ליום של רבי שמעון בר יוחאי וספר הזהר, כי בזכות זהר הרקיע אנו יכולים ע”י לב טוב, ע”י עשיית טוב בין איש לרעהו להוריד אור אלוקי לעולם.


33 שלושים ושלושה ימים לעומר // הוד שבהוד // ל”ג בעומר // תמתח את החבל, תמתח

כשהיינו ילדים, ההתרגשות לקראת ל”ג בעומר הייתה גדולה. את העצים למדורה אספנו במשך ימים רבים. אבל ההרגשה החגיגית באמת התחילה להתגנב ללבבות יומיים שלושה לפני היום הגדול. הימים שבהם התחלנו להכין את הקשת והחיצים…

טוב, זאת לא הייתה בדיוק קשת אולימפית. לא היו לה חיצים וכוונות מתוחכמות. היא הייתה עשויה מענף של עץ שנמתח ע”י חבל דק, וענפים ישרים יותר שחודדו בקצה אחד והפכו לחיצים. בליל ל”ג בעומר הדלקנו מדורה. בבוקר שלמחרת יצאנו לשדות הפתוחים וירינו חץ מקשת.

לירות חץ, היה בזה משהו מרגש. מותחים את החבל המתוח, מותחים ומותחים ויורים. החץ עף קדימה ונוחת במרחק מטרים ספורים. אנחנו רצים אליו, אוספים אותו, מותחים את החבל עוד קצת ע”י סיבוב קצותיו על הענף המעוגל. מותחים שוב ויורים, עכשיו החץ מגיע קצת יותר רחוק. ואז אנחנו לוקחים חתיכת קרטון שגזרנו מקופסה, מחברים אותה במסמרים למוט עץ ותוקעים באדמה. עכשיו יש מטרה. החיצים שנורים אל המטרה המאולתרת מפלחים בה חורים.

לאחר שהתעייפנו אנחנו מחלצים את המטרה המאולתרת מהאדמה, ומעמידים אותה מול השמש. המטרה מטילה צל על האדמה, וקרני השמש שחודרות מבעד לחורים שיצרו החיצים, יוצרות על האדמה ציור חי ומרהיב. ציור של אור.

שאלתם את עצמכם למה ילדים יורים חץ מקשת בל”ג בעומר? טוב, הסיפור מתחיל מזמן. לאחר המבול…הנה הסיפור.

אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ…וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר.

נח מקבל הבטחה, לא יהיה עוד מבול, והקשת בענן היא אות הברית הזאת. הקשת היא סימן לעולם חדש. עולם שבו מידת הרחמים גוברת על מידת הדין. גם אם האגו בעולם יגבר, גם אם האינטרסים והמחלוקות יגדלו, עדיין, נקבל הזדמנות לתקן, להשתפר, להתייגע על מנת להפוך למשפיעים. הקשת היא סימן לכך שהרצון לקבל בעולם עדיין לא מתוקן, אבל מקבל הזדמנות לתיקון.

ואז מגיע לעולם רבי שמעון בר יוחאי. וראו זה פלא. לאורך כל ימיו, לא מופיעה הקשת אפילו לא פעם אחת. רבי שמעון בר יוחאי, מחבר את ספר הזוהר, הספר שיוביל את העולם לתיקון השלם – הפיכת האגו המפריד, לרצון לעשות טוב לזולת. הגדולה הזאת שומרת על העולם בימיו. ממלאה את העולם באור של אחדות. בימיו לא צריך קשת שתזכיר שהרצון לקבל עדיין קיים בעולם. כשרבי שמעון בר יוחאי מסתלק מהעולם, חוזרת הקשת…

הקשת, בניגוד לכלי נשק אחרים, בנויה כדי להילחם באויב רחוק. החץ נורה למרחק. וזה בדיוק הענין של משחק הילדים בחץ וקשת בל”ג בעומר, מסביר הרבי מלובביץ’. כדי לתקן את האגו, את הרצונות האינטרסנטיים שלנו שמרחיקים אותנו מהזולת וגורמים לפירוד ומחלוקת בחברה, צריך להגיע רחוק. להעמיק בתוך הנפש פנימה. לא לתקן רק את ההפרעות שעל פני השטח, אלה שקל לנו לראות, וגם נח יותר לתקן. אלא להביט פנימה באומץ, וללמוד כיצד להתחבר, להיות טוב, להשפיע ולתת לכל אדם גם אם הוא רחוק ממני מרחק עצום.

הענן, מסביר הרב שליט”א, מראה על הסתרה, כל הדרך למעלה רצופה מסכים ועננים שלא מאפשרים לתפילות לעלות דרכם. אבל, כדי שהעולם לא יחרב, כדי שתהיה אפשרות לתקן, נותן הקב”ה את הקשת, הקשת מפלחת פרצות בעננים, במסכים, בהסתרות, ודרכם אפשר להעלות את התפילות. כיום, כל העולם עומד על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. הם לומדים תורה בטהרה, ללא אינטרסים. לכן נותנים להם לירות בקשת בל”ג בעומר, כי ל”ג בעומר הוא יום שבו מתגלים גילויים נפלאים, נפתחים שערי שמיים, ואין מסכים ועננים, הכל זורם ותפילות מתקבלות, מסכם הרב שליט”א.

זה בדיוק התיקון של ל”ג בעומר. גילוי סודות התורה בספר הזוהר, חושפים אותנו ליכולת חדשה. יכולת לתקן באמת את הפגמים שלנו, ולהפוך אותם ליתרונות. לקחת “פשע” ולהפוך אותו ל”שפע”. כי בכל תכונה לכאורה שלילית, מסתתר אור גדול, יכולת להפוך את התכונה לחיובית ולמועילה לזולת.

לכן, אומר הבני יששכר, הקשת היא לא סימן רע. למרות שהיא מצביעה על החסרונות שלנו, היא למעשה עוזרת לנו להביט רחוק, לראות שאין יאוש כלל בעולם. האור שבלימוד ויישום תורתו של רבי שמעון בר יוחאי, יעזרו לנו לתקן את את החסרונות בצורה שלמה. ואז כשהכל יהיה מתוקן, אומר רבי שמעון בר יוחאי לבנו אלעזר, אז תופיע קשת חדשה. “קשתא בגוונין נהרין” – קשת בגוונים ברורים. כל הגוונים של הקשת יהיו ברורים ויסבירו לנו שאין למעשה דין, אין רע, אין חסרון, אין פירוד, הכל היה חלק מתהליך התיקון, חלק מהדחיפה למילוי החסרונות, ולמעשה הכל הוא אחדות שלמה. הכל אחד.

ל”ג בעומר, שלושים ושלושה יום לעומר, הוד שבהוד…זוהי המידה הקשה ביותר, מידה שיכולה להפוך לדין וקושי עצום.  גם שמו של רבי שמעון הוא לא שם פשוט: “שמעון” הוא נוטריקון –  “שם עוון”. אבל בימיו של רבי שמעון בר יוחאי לא הופיעה קשת. למה?

כי הוא ידע להביט רחוק. הוא הפך את “שם-עוון” ל-“מש-עוון”. הוא הביט רחוק כל כך…עד הדור שלנו והתיקון השלם של העולם כולו. הוא ידע שיש לו אחריות לא רק כלפי הדור שלו, אלא כלפי כל אחד ואחד מאיתנו. אחריות עצומה – לרפא את חולאי הרצונות שלנו, את הנפש הדוויה של כולנו. זה יום שבו צריך ללמוד מרבי שמעון איך הופכים קושי גדול ליתרון עצום.

הוד שבהוד, הקושי הגדול ביותר יהפוך ליתרון אם נביט רחוק, ננסה לראות את המציאות בראיה רחבה, נבין שהחסרונות הם זמניים, אבל התיקון הוא נצחי. זה כח התקווה של רבי שמעון בר יוחאי. אז קחו את הקשת, תמתחו את החבל, ושילחו את החץ רחוק רחוק, עד גמר התיקון.

34 שלושים וארבעה יום לעומר // יסוד שבהוד // מה זה מולטי טאסקינג…?

פעם החלטתי שיש לי הפרעת קשב…האמת היא שזאת לא הייתה הפעם הראשונה, זה קורה בתדירות די גבוהה. לא שעשיתי אבחון מסודר. אבל מי צריך אבחון מסודר כשהמח צועק לך שהעניינים יצאו משליטה.

בסך הכל רציתי לשבת וללמוד קצת בין מחויבות שוטפת, לסידורים דחופים, ולפגישה לא מתוכננת. למצוא רגע של נחת. אבל פתאום הוואטספ צפצף, מישהו הודיע לי שם ששלח לי מייל בהול והוא חייב תשובה דחוף, ואז גם הציצה על המסך הודעת סמס מאותו מישהו [אני רק מוודא שקיבלת את הודעת הוואטספ שלי בקשר למייל הדחוף…], נכנסתי לתיבת הדואר, כמובן שבנוסף חיכו שם אינספור הודעות נוספות, שלא לדבר על הוואטספ שנשאר פתוח מול עיני ולא הפסיק לעדכן בעידכונים שוטפים מאינספור קבוצות…הבטתי על המסכים ביאוש, הבטתי על הספר הפתוח ביאוש…וניסיתי להבין מי הולך לנצח כאן.

הפרעת קשב, אתם יודעים, מדברים על זה הרבה, אבל תמיד זה תמיד נשמע כמו הפרעה נוירולוגית לא נעימה שלא ממש קשורה אלינו…

הפרעת קשב זה הילד ההוא שמפריע תמיד בשיעור, כי אחרי עשר דקות כבר איבד את הסבלנות ואת הקשר עם המורה, זה ההוא שמחליף מקומות עבודה בלי סוף, כי לא מצליח לסיים אף משימה עד הסוף, זאת ההיא שלא מסוגלת ליצור קשרים חברתיים כי היא לא מצליחה לנהל שיחה על נושא אחד יותר מכמה שניות, תמיד קופצת מנושא לנושא, זה כל אלה שעוד מילדות מטיפים להם: אתם לא מרוכזים | לא אחראיים | לא מרוכזים | לא חברותיים | קופצניים | חסרי מנוחה | מעייפים…תמיד נראה לנו שזה מישהו אחר. ואכן הסטטיסטיקה מצביעה על רק כ5% עד 10% מהאוכלוסיה כסובלים מהפרעת קשב וריכוז…אבל רגע, אולי נביט רגע במראה?

אולי לא כולנו מוגדרים רשמית כסובלים מהפרעת קשב, אבל לכולנו יש תסמונת דומה, חמורה לא פחות…אולי אפילו יותר…קוראים לה: מולטיטאסקינג.

מולטי…מה? מול טי – זה כבר נשמע טוב, לא? מולטי מיליונר למשל…מולטי ויטמין…אבל לא, המולטי הזה – מולטי טאסקינג, היה אמור להפוך את החיים שלנו למנוע של צמיחה, אבל במקום זה הוא הופך אותנו לעבדים נרצעים…ממש ככה. אז מה זה מולטי טאסקינג?

מולטי טאסקינג הוא למעשה היפראקטיביות מודרנית שמלווה בהפרעת קשב טכנולוגית כרונית. התרגום המילולי הוא: “ריבוי משימות”, אבל בפועל זה אומר שעל מסך המחשב פתוחים לכם 11 מסכים במקביל, תוך כדי אתם מקלידים סטטוס בפייסבוק, ובמקביל קופצים לתיבת האי מייל כדי לשלוח מייל לרשימת תפוצה, פתאום מצפצף הסמארטפון, אתם עונים לסמס, ובנייד השני מצייצים בטוויטר, מעדכנים בוואטסאפ… ככה זה נמשך בערך כל היום. וגם כשנרדמים, מסך הלפטופ מהבהב על שולחן העבודה בפינת החדר, הניידים בטעינה אבל דולקים, מידי פעם חודר צפצוף דיגיטלי לתוך חלומות הוירטואל ריאליטי שלנו. השכמת הבוקר היא תרגיל בשליחת זרועות לארבעת פינות החדר כדי לבדוק את כל מה שפיספסנו בכל אמצעי המדיה במהלך השינה הטרופה שלנו…

התכונה העיקרית של ספירת היסוד היא היכולת שלה לקבץ משימות. היא אוספת לתוכה את התכונות של הספירות שמעליה ומשפיעה אותם למלכות. כל גילויי האור הייחודיים שמתגלים דרך ספירות החסד, גבורה, תפארת, נצח והוד, מתקבצים בתוך היסוד לשלמות של השפעה. היסוד הוא מעין מולטי טאסקינג רוחני, הוא כולל את כל ריבוי הכלים שמגלים את האור, את כל המשימות שבוצעו, אבל בהבדל אחד.

מה ההבדל?

אם המולטי טאסקינג שלנו הוא ריבוי משימות אצל אדם אחד, עד שהאדם מגיע לקריסה. המולטי טאסקינג הרוחני הוא ריבוי משימות אצל שותפים. החסד עושה את המשימה שלו, הגבורה את המשימה שלה, וכן הלאה…כל אחד בהתאם לכישוריו, והיסוד הוא המחבר, הוא אוסף את הכל לשלמות אחת של השפעה.

וזה בדיוק ההבדל. כשאנחנו רוצים לעשות הכל לבד, אנחנו קורסים לתוך הפרעת קשב אחת גדולה. מרוב משימות ועיסוקים, אנחנו מפסיקים להקשיב אחד לשני, והופכים את החברה שלנו לחברה חולה. “דוה” זוכרים? זה ההפך של “הוד”. גלות ופירוד מול חיבור וקדושה.

אבל אם אנחנו מתגברים על ריבוי המשימות ע”י שיתוף פעולה, ע”י כך שכל אחד ואחת עושים את המשימה שבה הם טובים, ובכך משפיעים לאחרים, אז מהחיבור של הפעולות של כולם, נוצר צינור השפעה שמחבר את כולנו יחד לחברה שהמהות שלה היא נתינה. זוהי ספירת היסוד המתוקנת. מרכזת ומחברת במקום לפזר…

צריך ללמוד להשפיע ביחד. יותר קשה להשפיע יחד, בשיתוף פעולה, אבל זאת הדרך להצליח. זאת גם תכונת היסוד – השפעה בשיתוף פעולה. ויסוד שבהוד מלמד אותנו שצריך ללמוד להשפיע תמיד, ובעיקר היכן שקשה לנו. דווקא עם האנשים שלא מסתדר

לנו איתם, להיות טוב באמת. להבין שלכל אחד יש תפקיד חשוב. לכל אחד יש את ההוד שלו, ועל זה עלינו לומר לו תודה. לחבר את כל כוחות הנפש שלנו להודיה שלמה לזולת על מי שהוא באמת, גם אם אנחנו לא רואים את האמת השלמה עדיין, גם אם כביכול נראה שיש לו תכונות שאינן שלמות. צריך למצוא בו את הנקודה הטובה, הנקודה שבלב, נקודת הפוטנציאל שלו וללמוד להשפיע אתו יחד. כמו שמסביר בעל הסולם: “אדם צריך בכל יום לראות את גדולת חברו מחדש. ואליבא ד’אמת אין חשוב מה שניכר לאדם מגדולתו של החבר, כי יתכן והחבר עובד בהצנע לכת ואין ניכרת גדולתו לחוץ, אלא חשוב כמה האדם משער את גדולת החבר ולפי זה יכול ללמוד ממנו”. [מתוך הסולם, עמוד ש”ע סעיף ג]


35 שלושים וחמישה יום לעומר | מלכות שבהוד | ברוכים הבאים למטריקס

ברוכים הבאים למטריקס // פה הכל נראה הפוך ממה שלימדו אותנו שם, פעם, לפני שהגענו לכאן // כדאי שנתחיל להתרגל, כי מהרגע שבו נתעורר בבוקר // יתקפו אותנו ללא הרף, כולם>>>

@ הסוכנים המסוכנים של סוכנות “אני יודע יותר טוב ממך”  @ שוטרי המשטרה החשאית הידועה גם בשם “הכל מגיע לי” @ שומרי ממלכת ה”אני לא צריך אף אחד” @ המוקדנים שמביטים עלינו דרך מצלמות ה”אל תצאו פראיירים” @ וכמובן, פקחי התנועה של האגף הסודי ביותר של המטריקס, שיבדקו שחלילה לא נעשה תנועות שאסורות על פי החוק…

להלן רשימת התנועות האסורות [רשימה חלקית] >>>

הנפת יד לשלום לאדם שמתקרב אלינו… // טפיחה על השכם לשם חיבה או הערכה… // לחיצת יד חמה האורכת יותר משבריר שניה… // הנדת הראש מטה כדי לסמן הבנה והשתתפות בצער // עיקול השפתיים כלפי מעלה, אומרים שפעם קראו לזה חיוך… // הכנסת היד לכיס, אחיזת והוצאת עיגול מתכת שנקרא גם מטבע, והגשתו לאדם נזקק…

זאת, כמו שאמרנו, רשימה חלקית בהחלט, את הרשימה המלאה אי אפשר להשיג, היא מתעדכנת בכל רגע, כשמישהו ממציא עוד תנועה טובה…זה המטריקס. ברוכים הבאים. הוא סוגר על כל החושים. חשבנו שיהיה קל? אז זהו, שלא.

עכשיו, הגיע הזמן לגלות את המשימה העיקרית שבשבילה אנחנו כאן, במטריקס>>>

אנחנו כאן, כדי לצאת מכאן… אנחנו כאן, כדי להבין איך כל ההתקפות והמגבלות האלה מפריעות לנו להיות מי שאנחנו באמת, אנחנו כאן, לא כדי לברוח מהמטריקס, אלא כדי להשתמש בו בתבונה, אנחנו כאן, כי מלכות שבהוד, זה הקוד לשימוש נכון במטריקס… מלכות שבהוד, מלכות זה הרצון שלנו, כל עוד הוא לא מתוקן, זה פשוט אגו משוגע, אגו שכולל את כל הסוכנים המוזרים שהזכרנו למעלה, את כל מה שסוגר עלינו, אגו שרוצה רק לעצמו, לקחת, ולנצל, ובסוף נשאר בודד…

והוד? הוד זה אותו הדבר, רק קשה יותר. כי אם ההוד לא מכוון נכון, הוא הופך ל”דוה”, למחלה קשה…מחלה שמשתקת אותנו, שעוצרת את זרימת השפע אלינו, דווקא בגלל שאנחנו רוצים אותו כל כך. אז הנה הקוד לשימוש נכון במטריקס. מלכות שבהוד, הרצון לקבל שהופך לרצון להשפיע לזולת, ע”י היכולת להודות, להגיד תודה על הכל: על מה שקשה ועל מה שקל, על מה שנראה טוב ועל מה שנראה רע, על החברים ועל האויבים, על החושך ועל האור, על הכל…כי הכל זה חלק מהקוד לתיקון אישי, לתיקון חברתי.

מלכות שבהוד זאת ההבנה שהמטריקס המטריד, הכח המדמה השלילי, הדמיון שמפריד אותנו איש מרעהו, הוא למעשה מגרש אימונים לתיקון הרצון לקבל, והפיכתו לרצון להשפיע, לתיקון החברה, לחיים טובים ובריאים לכולנו יחד. כדי לצאת משליטת הכח המדמה השלילי, עלינו להשתמש בכח הדמיון בצורה חיובית, לחזק באמצעות דמיון חיובי את כח הנתינה שלנו, את חשיבות אמירת התודה, ההודיה לחבר על הטוב שעשה עבורי, או על הזכות שנתן לי לעזור לו כשביקש את עזרתי, את חשיבות אמירת התודה לבורא על נסיונות החיים, על העליות וגם על הירידות, מתוך הבנה פנימית שדרך הירידות והקשיים אני לומד להבין את קשיי הזולת, וגם לומד מתוכם לבטוח בבורא ובדרך שבה הוא מוביל אותי.

כח הדמיון יכול לכלוא אותי בתוך פחדים משתקים, בתוך רטינה מתמדת על מר גורלי, הוא יכול לגרום לי לשקוע בעצבות, בדכדוך ואף ביאוש. אבל שימוש חיובי בכח הדמיון, שימוש יזום שבונה  בתוכי מחשבות חיוביות, מועילות, אשר שופטות את המציאות לכף זכות, מחשבות שבונות בהדרגה אמונה ביכולות הטובות שטבע בי הבורא, שימוש חיובי כזה יחזק בהדרגה את כח הרצון להשפיע בתוכי, ולא ישאיר מקום למחשבות הזרות שמעלה הדמיון השלילי. אט אט המחשבות השליליות יידחקו החוצה, וכמו שאומר הבעש”ט שאדם נמצא היכן שמחשבותיו נמצאות, כך כל תחושת המציאות שלנו תשתנה לטובה.

מלכות שבהוד, בניה של רצון טוב מתוך גיבוש מחשבות טובות ע”י דמיון חיובי, גילוי של רצון בריא ומלא בהוד בתוכי, כי “הוד” על פי חז”ל זה בית המקדש, הרצון המקודש, הרצון הפנימי של האדם לעשות טוב, להשפיע טוב, ולהודות על הטוב.

תגובות

(1)