מְקִימִי // פרשת חיי שרה

 

mekimi

יום שישי, מספר שעות לפני כניסת השבת, אני בירושלים. איכשהו יוצא שזאת הפעם השלישית שלי בירושלים בשבוע אחד. זה לא משהו שגרתי, ואיכשהו תכיפות הביקורים בירושלים מעלה הרבה תחושות חזקות. משהו משמעותי קורה בעיר בשבועות האחרונים. משהו לא פשוט. כוחות משטרה ומג”ב גדולים פרוסים ברחבי העיר. הנוכחות שלהם בולטת, במדי זית או מדים שחורים, אלות תלויות על גבי האפודים שלהם, מסתובבים בקבוצות של לפחות שלושה שוטרים ומאיישים כמעט כל קרן רחוב. כדי להגיע מהחניון לרובע היהודי, עברתי דרך שורת החנויות שברובע המוסלמי. לכל אורך הדרך נדמה היה כאילו יש כמות גדולה יותר של אנשי כוחות הביטחון מאשר מבקרים ומטיילים. כשסיימתי את הפגישה ברובע היהודי, פניתי חזרה לכוון החניון, מממהר לחזור הביתה לקראת שבת.

כשהייתי כבר מחוץ לחומות העיר העתיקה הבטתי בשעון. זאת הייתה שעת צהריים מוקדמת. עצרתי לרגע, ואז שיניתי כוון. שלושה ביקורים בשבוע בירושלים בלי אף כניסה לכותל, לא הגיוני.

הזמן איפשר ביקור חטוף בכותל. הלכתי לאורך החומות. היה שקט. כמעט שקט מידי. את ההמולה, קולות המטיילים, בליל השפות והצפיפות האופייניים החליפה תנועה דלילה של מטיילים, ותנועה ערה ומסיבית של, כן, כמו בשאר חלקי העיר – כוחות הביטחון. רק שכאן הנוכחות ניכרה עוד יותר, במורד הכביש שליד חניון הר ציון חצתה את דרכי פלוגת מג”ב, צועדים בשלשות בסדר מופתי בדרכם לכוון הכותל. על החומות, על הצריחים, על הגגות וברחבת הכותל עצמה הסתובבו שוטרים ומג”בניקים בקבוצות גדולות, מאובזרים בפק”לים קרביים. מולי עבר השר לביטחון פנים, הוא צעד לאורך רחבת הכותל עם פמליה קטנה, מקשיב לעדכונים שוטפים. ירושלים נראית כמו עיר תחת ממשל צבאי, חשבתי לעצמי.

התקרבתי לכותל, לאבנים העתיקות, נכנסתי למתחם המקורה. הבטתי מסביב כלא מאמין. עשרות בודדים של מתפללים היו במקום. יום שישי, מספר שעות לפני שבת, והכותל ריק כמעט לחלוטין.

אין השכינה זזה מן הכותל המערבי. הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, כתוב בשיר השירים, אחר כתלנו, אומר רבי אחא, זה כותל המערבי של בית המקדש, שנשבע לו הקב”ה שאינו נחרב לעולם. השכינה אמנם לא זזה מהכותל המערבי, אבל באותם רגעים בכותל הבנתי את משמעות המילים “שכינתא בעפרא” – השכינה בעפר. זה תאור שנהוג לייחס לתקופה שלנו, תקופה של גלות גדולה. אנחנו אמנם בארצנו, חיים על אדמתנו, מרגישים לכאורה בני חורין, אבל הגלות הקשה ביותר מתגלית עכשיו. גלות של עם ישראל בתוך ארצו.

צעדתי חזרה מהכותל לכוון החניון. הרגשה של עצבות עטפה אותי. נזכרתי שערב שבת מתקרב, נזכרתי שאסור לתת לקושי ולדכדוך להשתלט, חיפשתי את האור שמסתתר בתוך הכותל שהתרוקן פתאום באמצע חודש חשוון תשע”ה, ונזכרתי ברבי שלמה קרליבך…

זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, בעצם כמעט אמצע הלילה, לפני כשבועיים. בלב הייתה תחושה קצת כבדה. מועקה לא מוסברת, תחושת בדידות, חוסר ודאות. מכירים את זה, כמעט כולנו מרגישים את זה לא פעם. זאת תחושה שאופיינית לניכור שאופף את החיים שלנו בתקופה האולטרה מודרנית שמהבהבת בתוך הגוף שלנו במיליוני אותות דיגיטליים שמצננים לנו את ההתלהבות הפנימית והופכת אותנו לקרי רגש וקהי תחושה. קוראים לזה גם גלות אישית… אז היה לילה כזה, נסעתי ברכב, הדלקתי רדיו, ופתאום הוא קפץ לי מתוך הרדיו אל תוך הלב לביקור, שלמה…סליחה רבי שלמה קרליבך, אבל באותו רגע הרגשתי שהוא החבר הכי טוב שלי. צלילים של כלי נשיפה מילאו את חלל הרכב, מכירים את צלילי מוסיקת הנשמה הסיקסטיזית הזאת שמחממת את הלב? והוא שר רק שלוש מילים. שלוש מילים ובתוכם מקופלת כל המציאות שלנו. הנה, הקשיבו גם אתם:

מְקִימִי מֵעָפָר דָּל…שלוש מילים. כל המציאות מקופלת בתוכם. כל הגלות. כל הגאולה.

נחזור רגע לביקור בכותל.רגע לפני שאני עוזב את הכותל אני לוקח ממדף הספרים ספר תהילים. פותח אותו אקראית וקורא את המזמור שמופיע בעמוד שנפתח. כשאני מגיע לאמצע המזמור מרקדות מולי המילים המנחמות האלה:מי כה’ אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת | הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ |מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן. אני קורא את המזמור מול האבנים. מחזיר את הספר למדף ויוצא.

רק מאוחר יותר, בדרך חזרה לחניון, כשאני נזכר בשיר של רבי שלמה קרליבך, אני מבין שאולי צרוף המקרים לא היה מקרי.

מה יש בה בירושלים שמעוררת רגשות עזים כל כך בתוכנו. מה יש בה בירושלים שגורמת לכולם לרצות לנכס אותה לעצמם, לנסות לקחת אותה מאיתנו? ירושלים מספקת לנו עבודה. וככל שמתקרבים לכותל המערבי, ככל שהקרבה להר הבית, לקודש הקדשים גדלה, כך גם העבודה הופכת להיות קשה יותר. ומהי העבודה? כנראה להבין את שלושת המילים האלה: מְקִימִי מֵעָפָר דָּל. להבין את המתח הגדול שטמון בתוכם, ואת התקווה הגדולה.

“והראיה שבחרתי מקום עבודתי בארץ ישראל…ולא עוד אלא בירושלים, אשר אפילו האר”י הקדוש פחד מלפתוח בירושלים את בית מדרשו כנודע…” [הרב אשלג, איגרות הסולם]

אני לא חושש מעבודה קשה, כותב הרב אשלג לאחד מתלמידיו, ולכן קבעתי את בית המדרש שלי בירושלים. המשפט הזה לא ברור עד הסוף. אבל אם נקפוץ רגע לספר הזוהר, נוכל למצוא משפט סתום עוד יותר:”וירושלים נקרא אחות לסדום”, מקור המשפט הזה בספר יחזקאל:”הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ”. ירושלים אחות של סדום? הרי ירושלים מסמלת לנו את הקדושה הגדולה ביותר וסדום את הטומאה הגדולה ביותר. מה יחזקאל הנביא וספר הזוהר מנסים להגיד לנו?

“ומבואר גם כן שענין זה של הרצון לקבל הוא כל בחינת החידוש שנתחדש בבריאת העולמות.” [הרב אשלג, פנים מסבירות, ענף א’]

בלי רצון לקבל אי אפשר לחיות. זה הבסיס לחיים. מכאן והלאה יש התפתחות במדרגות של הרצון לקבל. ירושלים וסדום מייצגות היבטים של הרצון לקבל. סדום קיבלה שפע רב, אבל אנשיה העדיפו לקחת אותו לעצמם במקום להשפיע לעולם. זה היה חמור כל כך עד שהגיע מצב שזה גרם לאכזריות גדולה כל כך שלא הייתה ברירה אלא להחריב את סדום. סליחה, לא להחריב – להפוך. סדום נהפכה. היא נהפכה כי לא היה בה אפילו ניצוץ קטן של השפעה.

גם ירושלים היא מקור לשפע גדול. שפע של קדושה. לכן נעשה שם תיקון מיוחד.

יש רצון לקבל שאפשר להפוך להשפעה ויש רצון לקבל שלא. ירושלים היא מקור של רצון לקבל גדול, המלכות של כל העולם, אבל זה רצון שע”י עבודה נכונה, חיבור ושיתוף חברתי, אהבת הזולת ונתינה, אפשר להפוך לכלי שמושך שפע – רצון לקבל על מנת להשפיע. השפע הרוחני והגשמי של כל העולם מסתתר בירושלים. אבל כדי לקבל אותו צריך לעשות שינוי, להפוך את הרצון לקבל הגדול הזה לכלי של השפעה.

את הרצון לקבל של ירושלים ניתן לתקן, את של סדום לא ניתן לתקן.

המשפט הזה נכון רק עד גמר התיקון. את הרצון לקבל של ירושלים אנחנו יכולים להפוך להשפעה, לכן ירושלים נחרבת כשאין רצון לעשות טוב, כשאין אחדות, וקמה לחיים כשיש רצון לאחדות בתוך עם ישראל. כל זה תלוי בנו, בבני האדם. אם נתקן את הרצונות האגואיסטיים שלנו ונהפוך אותם להשפעה, נצליח לבנות את ירושלים מחדש כמקור השפעה לכל העולם. אז גם יבינו את זה כל אומות העולם. לעומת זה, הרצון לקבל של סדום הוא כזה שלא ניתן להפוך להשפעה, לפחות לא עד גמר התיקון. לכן סדום נהפכה, סדר המדרגות שלה התהפך, ולכן לא יכול להגיע אליה שפע, עד גמר התיקון.

אמר דוד המלך- ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו – פירוש, לפי התחברות בני ישראל והתעוררותם באהבה ויראה נבנה ירושלים” [ המגיד מקוזניץ’ – ספר “עבודת ישראל”]

ירושלים נבנית ע”י חיבור. ירושלים מייצגת את השכינה שנמצאת בעפר. מה זה שכינה בעפר? תאור קצת מוזר. השכינה היא הכלי המשותף של כל נשמות ישראל, זה כלי שמתלבש בו אור גבוה, אור חכמה, אורו של משיח, איך אפשר שהיא תהיה בעפר? ההסבר פשוט. כשהכלים, הנשמות של כלל עם ישראל לא מחוברות יחד באהבת חינם, הבית של עם ישראל שמורכב מכל הנשמות – השכינה – חסר, לא שלם. המצב הזה נחשב לפירוד ממקור החיים, כי השכינה לא יכולה לקבל את האור בשלמות. עפר מייצג מחסור בחיים, אבל הוא גם הבסיס לחיים: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.

עשה הקב”ה ירושלים של מטה, המלכות, כעין ירושלים של מעלה, בינה. [זוהר, פרשת בא]

אני נזכר שוב ברבי שלמה קרליבך. הרבי שבמקום לשבת בבית המדרש, בישיבה או בכולל יצא החוצה עם גיטרה ושירים מלטפי לב שזורים בדברי תורה וסיפורים מרגשים. הוא הבין שכשהשכינה בעפר, בגלות, אי אפשר לשבת בבית המדרש, צריך לקום מהספה הנוחה ולהיות יחד עם כל ישראל בגלות. ואם הלב שלנו נמצא בעפר, צריך לעשות משהו חדש כדי להרים אותו. אתם יודעים איך זה כשכל אחד מאיתנו מרגיש בודד, או עצוב, מדוכדך, או מיואש, צריך רק שני דברים: מילה טובה ותחושת שייכות. אני בעפר כשאני מרגיש לבד. אני בשמיים כשאני מרגיש ביחד.

הבורא נתן לנו את העפר כדי שנתרומם ממנו. כדי שנלמד להתחבר. כדי שנלמד שרק ככה אנחנו אלוקיים, כשאנחנו מחוברים.

כשאנחנו מחוברים ירושלים של מטה הופכת להיות בדיוק כמו ירושלים של מעלה – מלאה בשפע ומקור לשפע. זה נמצא כאן בכל רגע ורגע. מה שחסר לנו זה רק האמונה בכך. הרב אשלג כותב ומסביר את זה לתלמידיו:”ואם קטנים את בעיניכם, תביטו על בעל מלאכתכם שפעל אתכם, כי אומן נפלא אינו פועל דברים שפלים ונמוכים.”מה שמקים אותנו מהעפר זאת האמונה שהמקור שלנו, מי שברא אותנו, ברא אותנו כדי שנידמה לו. תחושת העפר שהוא יצר עבורנו נועדה כדי שמתוך המרחק נרגיש את הרצון להתקרב. שנבין כמה טוב ועונג יש בלהיות כמוהו.

אבל מה זה להיות כמוהו?

להיות כמוהו זה להיות אחד. איך הופכים להיות אחד. כשמבינים שבלי חיבור טוב לזולת, בלי נתינה הדדית, בלי אהבת אמת חסרת אינטרסים לאנשים סביבי, בלי כל זה אני דל, עני ואביון. הנפש שלי חסרה, ולכן אני מתבוסס בעפר של האגו שמוריד אותי מטה מטה. ברגע שהבנתי את זה קורה המהפך הגדול. קוראים לו “מְקִימִי”. ברגע שהבנתי שבלי שאיפה לאחדות עם האנשים שסביבי אני חסר כל גם אם נדמה לי שיש לי הכל, ברגע הזה קמתי מהעפר והתחלתי לטפס למעלה, מבבואה חיוורת של עצמי, הפכתי לשושנה מלאת חיים, חלק מהשכינה, מירושלים של מטה שמטפסת למעלה.השינוי הזה הוא עבודה שלי, לא של הבורא. הוא מקים אותי רק בתנאי שאני רוצה להשתנות. אם לא, אני נחשף למציאות שמראה לי כמה גרוע הרצון לקבל שלי.

“לא חרבה ירושלים, אלא מפני שנאת חנם שהייתה באותו הדור – כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח. לכן, תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה גם מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך. ולולא כן, הזכות קיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע” [ הרב אשלג, עיתון האומה]

המציאות שלנו בתקופה האחרונה לא נעימה, אפילו מסוכנת, בירושלים וגם בשאר חלקי הארץ. התחושה היא של התבוססות בעפר. אבל אם רק נזכור שזאת תזכורת כואבת לכך שעלינו להשתנות, ללמוד להתחבר, ללמוד להיות כמו ירושלים של מעלה, מלאי רחמים, אהבה ורצון טוב איש לרעהו, כל זה ישתנה כהרף עין. ירושלים של מטה, זאת שגדודי שוטרים ממלאים אותה היום, שולחת לנו קריאה אל תוך הלב:”מְקִימִי”. קומו מהכורסא הנוחה, תעשו משהו, צאו החוצה, תהיו יצירתיים, תעשו טוב לאנשים שסביבכם, כמו רבי שלמה קרליבך, כמו בעל הסולם, כמו הרבה אנשים בדור שלנו שלא נחים לרגע. זה הזמן לעשות טוב, להתחבר יחד.

 

מוקדש לעילוי נשמת אסתר בת יקוט ולעילוי נשמות ההרוגים בפיגועי הטרור. ת.נ.צ.ב.ה.

 

תמונה באדיבות:   | FreedigitalPhotos.netStuart Miles

תגובות

(0)