ילדים זה שמחה // ל”ג בעומר

ילדים זה שמחה

סטיב ז’אנג אסף אותי משדה התעופה. העמסנו יחד את המזוודות לתא המטען ונסענו. הייתה נסיעה שקטה. אני הייתי עייף לאחר כמעט 20 שעות טיסה עם חנית ביניים ארוכה, והוא נראה מהורהר. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת ומזג האויר היה אביבי. מזג אויר אביבי באזור החוף הזה של סין, אומר למעשה חם, לח, עם גשמים סובטרופיים שוטפים שיורדים ללא התראה מוקדמת, אבל בעיקר עם אובך מעורב בפיח. קשה לנשום בסין.

כשהגענו למלון, הוא עזר לי לקחת את המזוודות ללובי. נרשמתי בקבלה, וכמו תמיד התכוונתי לומר לילה טוב ולעלות לחדר כדי להתארגן לשינה לפני יום העבודה הארוך שמצפה לי למחרת. אבל הוא שאל אם איכפת לי לעשות טיול קצר בסביבה. הסכמתי מתוך נימוס. יצאנו לרחוב הלח והאביך. הוא הוביל אותי למרכז קניות חדש, כדאי לראות, הוא אמר, ארכיטקטורה מרשימה. זאת הייתה תקופה של התפתחות עצומה בסין. שכונות חדשות נבנו ללא הרף, ולצידם מבני ציבור גרנדיוזיים. הכל היה צריך להיות גדול מהחיים. בכל קניון היו מפלים, גשרים, תאורה צבעונית, וכל מה שהרצון לקבל הענק שהתגלה שם באותה תקופה דרש. סין גילתה את הכסף והחליטה להחצין אותו. מבנים מפוארים, מותגים, מכוניות יוקרה, הכל, ובגדול.

נכנסנו למרכז הקניות, לאחר סיבוב התרשמות קצר, התיישבנו על ספסל למנוחה. הכל בסדר? שאלתי. שמתי לב שהוא לא כתמול שלשום. בערך, הוא אמר במבט כבוי, יש משבר עם השותפה. ואז התחיל לספר לי את השתלשלות המשבר שצץ לפתע בין אמו לבין השותפה שלה במפעל הטקסטיל הגדול שבבעלותם. הייתי מופתע מהפתיחות שלו. סטיב ז’אנג, בן למשפחה סינית אמידה, התחנך באוסטרליה ורכש שם בין השאר אנגלית מצוינת. מסביב כולם דיברו אנגלית מקולקלת ומבולבלת, וסטיב היה חידוש מרענן בנוף הזה. הקשבתי בתשומת לב, וניסיתי לייעץ ככל יכולתי ולהפגין אמפתיה.

בלילה, במלון, לפני שנרדמתי, חשבתי על השיחה המפתיעה. מה גרם לו להיפתח כל כך דווקא אלי? סטיב, כמו קטי, אדוארד, קלייב ועוד אנשים שבהם נתקלתי בסין, היו שמות כיסוי. זה לא השם האמיתי. כדי להקל על התקשורת העסקית המתפתחת בין סין למערב, החליפו רובם את שמותיהם לשמות מערביים, מתוך מחשבה שהשם הסיני בלתי אפשרי להגייה עבור הזרים שהציפו את סין. כמו שם הכיסוי, היה גם כיסוי על הרגשות, כך שמתי לב. שיחות החולין שהתנהלו איתם לאחר העבודה, היו שטוחות, נטולות חוויות, ללא סיפורים משפחתיים או חשיבה מקורית וביקורתית. נדמה היה שהם רובוטים עסקיים מכווני מטרה – כסף, והרבה. בשלב מסוים הבנתי מאין נבעה העקרות הרגשית הזאת.

ב-1983 הוציאה ממשלת סין הנחיה חד משמעית. כדי לעצור את קצב גידול האוכלוסיה, לכל זוג מותר להביא רק ילד אחד לעולם. ההנחיה נאכפה ביד קשה ע”י המשטרה, ואף הובילה למעצרי נשים הרות ולביצוע הפלות בכפיה. אחת התוצאות הטרגיות של ההנחיה הזאת הייתה רצח של תינוקות ממין נקבה, כדי לאפשר לזוג תינוק זכר שיוכל לתמוך בהורים עם יציאתם לגמלאות במדינה מרובת האוכלוסין ומחוסרת התנאים הסוציאליים.

אבל מעבר לכל זה גרמה ההנחיה הזאת לדורות שלמים של ילדים בודדים. מפונקים, בעלי חסך רגשי עמוק, עם ליקוי בתקשורת בינאישית. ובעיקר, עם רצון לקבל עצום, כזה שיכול למשוך לסין כסף מכל העולם. רצון לקבל עצום…ועצבות ענקית…סטיב, ילד בודד, מצא בי, זר מארץ רחוקה, אמפתיה שבה כנראה לא נתקל מעולם.

סין לא לבד. לאורך ההיסטוריה היו צורות שלטון רבות שהגבילו או מנעו ילודה. בספרטה, מעצמה צבאית בתקופת יוון העתיקה, הובא התינוק זמן קצר אחר לידתו למועצת הזקנים שהחליטה אם הוא חזק מספיק כדי להמשיך לחיות ולשרת בצבא. אם הילד היה חלש פיזית, הוא הושלך מראש הצוק בהרי טייגטוס. ככה, פשוט כי הוא לא יכול להיות אזרח מועיל. גם את הגזרות של פרעה אנחנו מכירים היטב, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהופרעה, ספרטה, סין, כל התגלמויות הרצון לקבל האלה , לא יכולות להכיל אוכלוסיה שתאיים על האינטרסים המדיניים והכלכליים שלהם. הם חייבים להיות בשליטה.

יוחאי ושרה, נשואים באושר כבר עשר שנים. הכל נראה מושלם. יוחאי, ממכובדי העם ומגדולי הדור, היה בעל קשרים עם השלטון הזר, שבזכותם הצליח לעזור לעם ע”י ביטול גזרות והצלת יהודים. בבית לא חסר דבר… מלבד ילדים. עשר שנים בלי סימן לדור המשך. שרה, עצובה וכואבת, מתפללת בכל יום לזרע בר קיימא. היא מבקשת בן שיאיר את העולם, שידע לחבר לבבות. היא בוכה ומתפללת, פניה שטופות דמעות. אבל היא לא מתייאשת.

שמתם לב מה קרה לכל מתקני העולם? ספרטה נעלמה, מצרים הצטמקה, היטלר התאבד, סין…  הם היו חזקים, שלטו בחלקים גדולים של העולם ונעלמו כלא היו. “ומכאן המפתח לחולשתם של מתקני עולם שקמו בדורותיהם”, כותב הרב אשלג במאמר השלום בעולם, “כי הם ראו את האדם בדמות מכונה שאינה פועלת כראוי וצריכה תיקון. דהיינו, להסיר ממנה את החלקים המקולקלים ןלהחליפם באחרים מתוקנים. כי כן מגמתם של מתקני עולם הללו, לבער כל רע ומזיק שבמין האדם…”

הרצון לתקן עולם ע”י עצירת ילודה או הגבלתה לא מצטמצם דווקא למשטרים טוטליטריים שרוצים לשלוט ביד רמה ברצונותיהם של האזרחים. לפעמים גם במשטרים חופשיים ישנה הגבלת ילודה. זה אולי לא מלווה בחקיקה מפורשת כמו בסין וספרטה, לא בצו מלכותי כמו במצרים הפרעונית, ולא בתוכנית מאורגנת כמו ברייך השלישי. אבל הוא מלווה בתעמולה מתוחכמת וביצירה של מרחב כלכלי וחברתי שמעודד את צמצום הילודה. כלכלה צרכנית, סביבת עבודה הישגית, פרסומות שמציגות משפחות קטנות ומאושרות, עלייה ביוקר המחיה, תרבות שמעודדת אינדיבידואליזם והתבדלות, דחיה של מגזרים מסוימים ומעל לכל מערכת רווחה שאינה תומכת במשפחות גדולות. כל אלה משדרים מסר תת הכרתי אבל חד וברור, ילדים זה קשה, הם עולים כסף, הרבה כסף, קשה לתת להם חינוך טוב, הם גוזלים את זמן האיכות והקריירה שלנו ואת משאבי המדינה. צריך להצטמצם.

ערב ראש השנה. יוחאי חולם חלום. הוא נמצא בתוך יער גדול. ביער עצים רבים. חלק מהעצים פורחים ומניבים פירות, וחלק מיובשים ומחוסרי עלים ופירות. הוא נשען על אחד העצים היבשים. לפתע מופיע ביער מלאך מרשים ומלא הוד. המלאך עובר מעץ לעץ עם כד מים גדול ומשקה חלק מהעצים היבשים ועל חלק מדלג. העצים שאותם השקה העלו מיד פרחים, עלים ופירות. כשהגיע לעץ שעליו נשען יוחאי, הוציא המלאך מכיסו צלוחית קטנה עם מים זכים, היטה את הצלוחית אל האדמה שסביב לעץ והשקה אותו. ברגע אחד התחיל העץ לפרוח ולהעלות פירות. שמחה גדולה מלאה  את ליבו של יוחאי, ואז הוא התעורר.

פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, זה הציווי הראשון שקיבלנו. הדודים שלי מירושלים מילאו את הציווי הזה בהידור רב, 14 בנים ובנות היו להם. גרים בדירת שלושה חדרים בקטמונים, עם מיטות וספות שנפתחות מידי לילה. ועם זאת כשהיינו מגיעים אליהם לביקור, כמובן בלי הודעה מוקדמת בעידן שבו אפילו טלפון קווי בכל בית היה תסריט של סרט מדע בדיוני, מיד נפתחו מיטות נוספות, נשלפו מזרנים, סירים עם תבשילים הונחו על הכיריים, והשמחה הייתה גדולה. מעולם לא חסר דבר בבית הזה, למרות ריבוי הילדים, למרות הפרנסה הדחוקה. הבית היה מלא באור, וגם בספרי חכמה. הדוד היה יושב בפינת האוכל הקטנה, מסביבו מדפים מלאים בספרים, על עיניו משקפיים בעלי עדשה עבה, הוא כמעט ולא רואה, פניו כמעט נוגעות באותיות. אבל הוא לא מפסיק ללמוד. משניות, מדרשים, זוהר. הו, המתיקות של הזוהר…בית מרובה בילדים ומרובה בחכמה. מעניין, המילה “טף” על פי הקבלה מייצגת את החכמה. בחינת ג”ר.

יוחאי התעורר, נרגש הוא מספר את החלום לאשתו. זה ראש השנה, הוא אומר לה, כנראה שהחלום מרמז על כך שהשנה נזכה להיפקד בבן. העצים, הוא אומר, מייצגים כנראה נשים. ואלה שהושקו ופרחו מייצגים כנראה נשים שיזכו ללדת השנה. רק דבר אחד איני מבין, מדוע כל העצים הושקו מתוך הכד, ורק העץ שלנו הושקה מצלוחית נפרדת.

פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, זה הציווי הראשון. אם “טף” זה בחינת חכמה. אז הציווי הראשון זה למלא את הארץ, את הרצון, בחכמה. במסכת חגיגה, דורשים את הכתוב: הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, שנאמר לגבי מצוות הקהל, שהיא המצווה להקהיל את כל העם במועד שנת השמיטה בחג הסוכות  ולקרוא בפניהם את התורה, ושואלים: טף למה הם באים? הרי הם לא מבינים את הנאמר. והתשובה היא: כדי ליתן שכר למביאיהן. וזה קצת לא ברור. איזה שכר יקבלו מי שיביאו את הטף לשמוע את קריאת התורה. ומסביר הרב אשלג שמכיוון ש”טף” זה בחינת חכמה, יינתן שכר למביאי החכמה, כי החכמה מביאה לידי מעשה.

גם שרה אשתו של יוחאי מתפלאת על כך שהעץ שלהם הושקה מצלוחית. נלך לרבי עקיבא במוצאי החג, היא מציעה לבעלה ונשאל אותו..

אתם יודעים, הילדים שלנו יפיצו את החכמה בעולם. החכמה הזאת, חכמת הקבלה, צריכה כוחות חדשים ורעננים. חשיבה נקיה מאינטרסים. יכולת לראות את החברה בצורה חדשה. להבין שכל מה שקרה עד עכשיו בעולם היה הכנה לבניה של חברה בריאה, שוויונית והוגנת המבוססת על ערבות הדדית ואהבת חינם. החכמה תביא לידי מעשה, להפצת תורת האחדות בעם ישראל ולאחר מכן בעולם כולו. זה השכר של מי שמביא ילדים לעולם ומחנכם לאהבת הזולת. זה הדור האחרון, הדור שיביא את הגאולה, מסביר הרב אשלג במאמר לסיום הזוהר. לכן זכינו לחזרה לארץ ולהתגלות ספר הזוהר. שהוא תחילת קיום הכתוב: ומָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה’. העולם צריך להתמלא בדעת, בחכמת האחדות שמביא לפנינו ספר הזוהר.

מוצאי ראש השנה, יוחאי ושרה הולכים לרבי עקיבא. יוחאי מספר לו את החלום ופתרונו. יפה פתרת, אומר לו רבי עקיבא, ואכן בשנה זו תזכו להיפקד בבן צדיק וקדוש שיאיר את העולם כולו. ובקשר לצלוחית המים, דע כי בדרך הטבע לא יכלה שרה ללדת, אבל בזכות תפילותיה ודמעותיה זכתה. המים שבצלוחית הם דמעותיה… באותה השנה נולד ליוחאי ושרה בן. בן שעתיד להאיר את העולם כולו בזוהר עצום ובוהק. רבי שמעון בר יוחאי בא לעולם.

ל”ג בעומר בסין… אני נמצא במחוז גואנדונג. זה הביקור האחרון שלי בסין. ל”ג בעומר באותה השנה חל במוצאי שבת. אני עושה את השבת בבית חב”ד המקומי. בצאת השבת, לאחר ההבדלה, מודיעים אנשי חב”ד לאורחים הרבים על הדלקת מדורה ועריכת סעודה חגיגית בפארק בפאתי העיר. אנחנו מקבלים מפה והוראות הגעה. וגם דף מודפס עם שירי ל”ג בעומר. כולם מגיעים למקום.

קהל רב מגיע למקום, יהודים מכל רחבי העולם. כולם שרים בשמחה ובמבטאים שונים, בר יוחאי נמשחת אשריך. עוברי האורח הסיניים מביטים בתדהמה על הקהל הרב ששר יחד מסביב למדורה. מידי פעם אנחנו עוצרים והולכים לאכול משהו או לפטפט. ורק הילדים, ילדיהם של אלה שגרים במקום בקביעות, וילדיהם של שלוחי חב”ד, רק הם לא זזים מהמדורה, מביטים בה בריכוז ובשמחה גדולה ושרים. אני מביט בהם ורואה דרך עיניהם את הר מרון הרחוק ועם זאת כל כך קרוב, את רבי שמעון בר יוחאי, את המתנה הגדולה שהביא לעולם, את ספר הזוהר, את הלב השלם של כל עם ישראל יחד, מדליק מדורות שהם נרות נשמה לרשב”י מסביב לעולם בכל פינה ופינה. ומָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה‘…

 

תגובות

(0)