לֶךְ לְךָ. בסדר, אבל לאן בדיוק? פרשת לֶךְ לְךָ

 

lech-lecha

תל אביב, שעת בוקר מוקדמת, טיפות גשם דקות יורדות ללא הפסקה; רוח קלה נושבת ומגלגלת כוס פלסטיק חד פעמית מצד לצד. חתול צעיר שמסתתר מהגשם מבחין בכוס הפלסטיק וניגש אליה, מרחרח אותה בסקרנות, לפתע היא מתעופפת לצד אחר, החתול רץ אליה. הרוח שוב מגלגלת אותה, החתול לא מוותר, הוא רץ אליה, נוגע בה קלות ונסוג לאחור. הריקוד המוזר ממשיך במשך דקות מספר, עד שמשב רוח פתאומי מעיף את הכוס באויר ליעד לא ידוע. החתול המאוכזב מביט מסביב, מנסה להבין לאן נעלם החבר הטוב שהכיר רק לפני מספר דקות. במשך כמה רגעים קסומים הוא היה החבר הכי טוב שלו, והנה הוא התפוגג. החתול רוטן באכזבה וחוזר למקום המחבוא שלו. קילוחי הגשם הדקיקים ממשיכים לרדת, ואני, כבר די רטוב, ממשיך ללכת. זה היה שיעור חשוב, מסתבר. לרגע הכוס נראתה מלאת חיים, ורגע אחרי זה היא התפוגגה כאילו כלום.

המקום שבו אני הכי לא שלם הוא כשאני מרגיש שלם. 

עצה אישית מאברהם אבינו – תברחו מהכבוד. לפעמים הוא נדמה לנו כמו החבר הכי טוב שלנו. הוא נעים, מחבק, מלטף, משחק איתנו, מפרגן לנו, נותן לנו תחושת חיים, תחושת חשיבות. יכול להיות שהתגברנו כבר על הכל. הפכנו להיות משפיעים גדולים, אנחנו תורמים, עוזרים, מקימים מיזמים גדולים של עזרה לחברה, מרכזי השפעה גדולים, אנחנו רצים ממקום למקום ועוזרים, ומשפיעים…כולם מעריכים ומעריצים את הפעילות שלנו, נותנים לנו כבוד, מדברים עלינו…זהירות, הנה מלכודת הזהב. אנחנו מתחילים להיות מרוצים מעצמנו…

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל  הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ

אברהם היה כבר משפיע גדול בחרן. הוא יכול היה לשבת שם ולהיות איש גדול ומכובד, רב גדול, לקרב אנשים לבורא, ולאט לאט להתרחק בעצמו מהבורא. לשכה גדולה ומפוארת, מכונית שרד מפוארת, אירוח בתוכניות טלוויזיה מובילות, הזמנה להרצות בפני אנשי עסקים, השיעורים שלו מפוצצים באנשים, כולם משבחים את הרהיטות והידע העמוק שלו, הוא לא נח לרגע, רץ משיעור לשיעור, מארגון חסד אחד לרעהו, מה לא עושים בשביל השפעה…אבל פתאום קורה משהו, אנחנו משכנעים את כולם כמה הבורא טוב ומיטיב, כמה חשוב להתקרב אליו, כמה חשוב להידבק במידותיו, כמה חשוב להיות משפיע…אבל אני בעצמי, בפנים, בנקודה פנימית כל כך שאף אחד לא ממש יכול לראות, כבר לא ממש מאמין בזה, זאת נקודה כל כך פנימית, עד שלפעמים אפילו אני לא מודע לכך.

למה? כי כולם אומרים לי שאני צדיק.

זה תרגיל ידוע מראש. הקב”ה יודע את זה. נו טוב, ברור, הוא יצר את ההסתרה הגדולה והמתוחכמת הזאת – “הכבוד”. אז הוא נותן לאברהם כלי שיעזור לו לא ליפול למלכודת. הוא אומר לו “ לֶךְלְךָ“. לאן? לארץ ישראל. למקום הכי לא בטוח והכי לא רגוע בעולם. שם, הוא יודע, אברהם לא ישקע בתוך כורסת המשפיע המרופדת. לא מספיק להחזיר את כל העולם אל הבורא. אני צריך קודם כל להחזיר את עצמי. וזאת המשימה הקשה ביותר.

לפעמים צריך איזה משב רוח פתאומי שיעיף את החבר הדמיוני שלי, את הכבוד.

לא מזמן נתקלתי בסיפור יפה. הוא כל כך יפה כנראה בגלל שהוא סיפור אמיתי, מספר אותו הרב עדין אבן ישראל [שטינזלץ]. הסיפור הוא על אחד מרבני חב”ד הגדולים, הוא הנהיג קהילה גדולה בעיר גדולה. בגלל עומס העבודה הוא הגיע ללובביץ’, מרכז החסידות, ולרבי רק לעיתים רחוקות מאוד. פעם, כשהוא הגיע ללובביץ’, הוא נתקל ברחוב בכמה מצעירי החסידות, הנערים ביזו אותו. הם אמרו לו שאם הוא לא מגיע לרבי לעיתים קרובות אז הוא לא חסיד אמיתי והוא סתם נפוח. יהודי מבוגר שעבר בסביבה שמע אותם ונזף בהם תוך שהוא מסביר להם במי הם פוגעים, כי הרב הזה היה באמת מגדולי החסידים ומשפיע גדול. “עזוב אותם” אמר לו הרב “הם עשו לי נחת רוח גדולה, אתה לא מבין עד כמה…”

“…אני יושב בעיר שלי, רב של קהילה גדולה, מכובד, מורם מעם, כולם מתחנפים אלי, הכבוד נדבק אלי כמו שכבה עבה של עובש. עכשיו, כשהם קראו לי בשמות גנאי, הכל התקלף ואפשר להמשיך הלאה”.

לא לכולנו יש אומץ כמו לרב הזה. הכבוד נעים כל כך לפעמים, עד שהוא הופך אותנו לאסירים שלו. לא, זה לא שאנחנו לא משפיעים יותר. השאלה היא רק בשביל מה אנחנו משפיעים? האם כדי להגדיל שם שמיים בעולם, או כדי להגדיל את שמנו… הקב”ה לא רצה שאברהם יפול למלכודת שלו, לכן הוא מוציא אותו בכל פעם מאזור הנוחות שלו. עכשיו זה לך לך, אחר כך הרעב והירידה מצרימה, מאוחר יותר עקידת יצחק, עשרה ניסיונות מתנסה אברהם ותפקיד כולם הוא להוציא אותו מתוך המקומות שבהם הוא עלול להתקבע. להרגיש נוח.

זה לא שאברהם הוא איזה רודף כבוד, או מחפש נוחות. פשוט בכל פעם שאנחנו עולים למדרגה חדשה של השפעה, לאחר שהשקענו והתייגענו רבות, ההרגשה נעימה כל כך עד שנוצר פיתוי להישאר שם.

כל ההשפעה שלי צריכה להיות לשם שמים, לא לשמי… אנחנו שוכחים את זה פעמים רבות ומתגאים, אפילו בסתר הלב, בחכמה שלנו, ביוזמות הנפלאות שלנו, בלב הטוב שלנו…ה”קדושת לוי” מסביר לנו שההבטחות שהבטיח ה’ לאברהם אבינו היו דרך לבחון את הכוונה הפנימית שלו. האם הוא ילך לארץ ישראל בגלל ההבטחות, הכבוד הגדול של להיות אב לעם גדול כל כך, הכבוד העצום של להיות זה שבזכותו יקבל העם את הארץ המובטחת. האם מה שיניע אותו זה הברכות הגדולות. או שהוא ישבור את כל הקבעונות הפנימיים והטבעיים שיש אצלו כמו אצל כל אדם ולא יחשוב על הנאתו אלא רק על קיום מצוות הבורא.

כי לא חשוב אם הברכות יתקיימו או לא, זה לא הענין. השפע, אם הוא לא מתוקן, עלול להפוך לקללה. אברהם צריך להיות משפיע, להשפיע טוב לאנשים שסביבו בכל מקום אליו יגיע, כי עליו להיות כמו הבורא, משפיע.

להיות משפיע, זאת המהות שלו. זאת המהות שלנו. כי עלינו להגיע להשוואת צורה עם הבורא. לדבקות. ואת זה עלינו לקיים ע”י השפעה לחברה שסביבנו. אין דרך אחרת להפוך למשפיע אמיתי. כל סטיה ולו קלה מהמטרה הזאת, מאריכה את הדרך.

בשביל להיות משפיע אמיתי, צריך להבין שלהיות משפיע זאת מתנה שקיבלנו משמיים ולהגיד על זה תודה.

אני לא יכול לקבל אותך כתלמיד. כך כתב הרב אשלג לבנו. תמוה, נכון? בנו היה תלמיד חכם גדול שגדל בבית קדוש. איך זה שהוא לא יכול להיות תלמידו? אז הנה התשובה – “כי אתה יחסן”. בגלל שגדלת כבנו של רב גדול, האנשים בטוחים שיש לך יראת ה’ גדולה. שאתה משפיע גדול, שאתה יותר קרוב לבורא מהם, כי למדת מילדותך ממעשיו הטובים של אביך. אבל האמת היא שכדי להגיע לשלמות אדם צריך להרגיש רחוק מהבורא. ואילו מי שגדל בבית מיוחס מרגיש את קרבת ה’ אליו כדבר מחויב, ואם כן, כיצד יוכל להודות לבורא על הטוב שהוא מקבל?

בסופו של המכתב אומר הרב אשלג לבנו שיקבל אותו כתלמיד, בתנאי אחד, שיבין שהרב אשלג יכול רק להדריך ולכוון אותו, אבל מעבר לזה הכל תלוי בו. רק הוא בעצמו יכול להימלט מהכבוד, מההרגשה המדומה של קרבת ה’, מתחושת השלמות הדמיונית. רק מתוך עבודה קשה הוא יכול ללמוד שבשמיים אין ייחוס.

אדם שמשפיע לחברה נבחר לכך משמיים, כדי להבין את זה ולהודות על הזכות הגדולה הזאת, צריך דווקא להרגיש ריחוק מהבורא, להרגיש לא שלם, להרגיש שזה לא מגיע לי, אבל מסיבה כלשהי בחרו בי. לכן לתחושת כבוד אין כאן מקום, כי ההשפעה והפידבקים שבאים מהסביבה בעקבותיה, הם לא קנין פרטי שלי, הם מתנת שמיים, ולכן עלי להשפיע בצורה נקיה, ללא אינטרסים אישיים. עלי להודות בכל יום על הזכות להשפיע, ולבקש בכל יום מחדש לזכות ולהמשיך להשפיע. כי זה לא מובן מאליו. זה חייב להיות לשם שמיים…לא לשמי…

הרב אשלג גילה לדור שלם סודות שהיו סגורים וחתומים מאז בריאת העולם. אבל כשהוא רוצה להסביר מדוע דווקא הוא נבחר לגלות את הסודות האלה, הוא כותב בפשטות: “ומי עוד כמוני עצמי יודע שאיני ראוי כלל אפילו להיות רק שליח וסופר לגילוי סודות כאלו, ואין צורך לומר להבינם על שורשם. ולמה עשה ה’ לי ככה? – אין זה אלא מפני שהדור ראוי לכך, שהוא הדור האחרון, העומד על סף הגאולה השלמה”.

 

מוקדש לעילוי נשמת אסתר בת יקוט ת.נ.צ.ב.ה

 

תמונה באדיבות:  FreedigitalPhotos.net

 

תגובות

(0)