לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי

לך אלי תשוקתי

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי… לְךָ לִבִּי… לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי…חודש אלול מעורר אותנו לתשובה…לאן בדיוק אנחנו רוצים לשוב…ואיך… הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה…

תביטו מסביב. המרחקים בין איש לרעהו גדלים. גם המרחק בינינו לבינו…וזה, אומרים לנו חכמים, סימן טוב. אפילו סימן טוב מאוד.

אז הנה כמה סימנים טובים, אל תיבהלו – אם אתם רואים שהחוצפה בתוכנו מתעצמת, אם אתם רואים ילדים מתנהגים בעזות פנים להוריהם, אם אתם רואים שבלתי אפשרי לגמור את החודש, יוקר המחיה נוסק לגבהים, אם אתם רואים שאזורים בארץ מתרוקנים מיושביהם, אם אתם רואים שאנשים שגרים על הגבול נעקרים בעל כורחם מבתיהם ומסתובבים כנוודים ממקום למקום, אם אתם רואים שגם הגליל כבר נמצא תחת איום, אם אתם רואים שהבושה נעלמה, שחכמת התורה זוכה לבוז, אם אתם רואים שמי שרוצה לעשות טוב, לברוח מהחטא, זוכה לזלזול, אם אתם רואים שקשה למצוא אמת…

מי שמצליח לראות את כל הסימנים האלה, מבין שמשהו מהותי מאוד צריך להשתנות כאן. אבל מה?

התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו.

כשהאור מתפשט בתוך הכלי, בתוכנו, הוא גורם לעונג גדול. אבל אם העונג היה נשאר בתוכנו, היינו מתרגלים והופכים אדישים אליו…מתרגלים, אתם יודעים איך זה כשמתרגלים, מתחילים להשתעמם, מאבדים את ההתלהבות. אז הטריק הוא פשוט אבל גאוני: הסתלקות האור מהכלי, גורמת להתעוררות של רצון לקבל אותו חזרה, תקראו לזה געגועים, תשוקה, כמיהה, בכל מקרה התוצאה הראשונה היא שאנחנו נשארים מרוקנים מהאור וההרגשה היא קשה, לפעמים קשה מאוד.

זאת המציאות של הימים האלה, זאת המציאות של הדור שלנו, ככה גם בדרך כלל מתנהל חודש אלול. זה מוזר – חודש הרחמים מלווה פעמים רבות בתחושה של ניתוק, ריקנות וקושי גדול. אבל זה למעשה כל הענין, אם לא נתגעגע איך נזכור שאנחנו אוהבים. אם לא ניפרד כיצד נזכור שטוב להיות יחד?

וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. בכל יום מששת ימי הבריאה, מלבד יום שני, נאמר ” וַיַּרְא אֱלֹקִים כִּי טוֹב”. ביום השישי, לאחר סיום כל הבריאה נאמר: וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. לכאורה, התוספת של המילה “מאוד”, באה להמחיש את הריבוי של הטוב שנברא בכל ששת ימי בראשית. אבל חז”ל שוב פעם מאתגרים אותנו.

“מְאֹד” זהו מלאך המוות. כך מסביר הזוהר בפרשת משפטים. המילה טוֹב היא תיאור של מלאך הטוב. ומְאֹד, זהו מלאך המוות. ולכל, אומר הזוהר, מזמין הבורא תיקונים, עד שאפילו מלאך המוות חוזר להיות טוב מאוד. מלאך המוות, בתרגום חופשי, זה הרצון לקבל.

הבנתם? בלי מלאך המוות, השפע שמתקבל בכלים הוא רק טוֹב. אבל אם מוסיפים למשוואה את מלאך המוות, השפע הופך להיות טוֹב מְאֹד. והפירוש הוא, שהחיסרון, הסתלקות האור, הקושי, גורמים לאור להסתלק מאיתנו, ואז הכלי הריקן מאור נמצא בפירוד מהבורא, וזה ממש בחינת מוות. אבל, החיסרון הזה גורם לרצון לקבל את האור מחדש, רצון חזק וגדול יותר – תשוקה: לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי… ואז הכלי מפתח רצון עצמאי ומחודש, רצון להשפיע ולעשות טוב, כי כדי לקבל את הטוב, צריך להידמות לו. האור שחוזר לכלי שהפך לכלי של קבלה על מנת להשפיע מורגש עכשיו בכלי כ“טוֹב מְאֹד“. כי הרצון החדש, ההשתוקקות לאור, הייתה חזקה מְאֹד, רצון לקבל גדול, שבמקום להיות מתורגם להרס, פירוד וחורבן, תורגם להשפעה, נתינה והטבה עצומים לזולת.

לכן, התיאור של מסכת סוטה שנשמע מפחיד כל כך הוא בעצם גילוי גדול של תקווה והכנה לגאולה שלמה. אם החסרונות גדולים כל כך, כל מה שאנחנו צריכים לעשות, זה להכניס בהם אור. לעשות טוב ולהגביר את השלום בתוכנו. ואז נבין שהמילים האלה, הם למעשה תיאור של הפיכת הטוֹב לטוֹב מְאֹד.

כל מה שצריך זה רצון טוב ותקווה. בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא, כך מספרת לנו המשנה במסכת סוטה, חֻצְפָּא יִסְגֵּא [תגדל], וְיֹקֶר יַאֲמִיר, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר, וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן [הגולן] יִשּׁוֹם [יתרוקן מיושביו], וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֵסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדָּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. [מיכה ז] בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָּהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְּנֵי הַכָּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

אז, באמת, על מי כבר אנחנו יכולים להישען? רק עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. מה זה להישען? קודם כל זה להישען על תכונותיו, ללמוד כיצד מאמצים מידות של השפעה ונתינה, בדיוק כמו המידות שהוא טבע בעולם. זה לא פשוט, זה דורש מאמץ והשתדלות גדולה, לא קל לתקן את התכונות שלנו. אבל לשם זה הגענו לעולם הזה. ואחרי שעשינו את כל היגיעה וההשתדלות הגדולים האלה, רגע לפני שאנחנו מרימים ידיים ואומרים שאין לנו יכולת לתקן באמת את התכונות האגואיסטיות שלנו, עלינו להיזכר שבלעדיו אי אפשר, רק עליו אפשר להישען, רק הוא יכול לתקן אותנו באמת. ואז להרים קול זעקה, מתוך הלב פנימה, ולהגיד: לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי…זאת התפילה השלמה – ריבונו של עולם, עשיתי כל מה שביכולתי כדי להשתנות, כדי להיות טוב ומשפיע, אבל כוחותי דלים והחסרונות גדולים. עזור לי! זאת, אומר הרב אשלג, השלמות הגדולה ביותר שאליה יכול להגיע אדם. תשוקה שלמה לאחדות וחיבור.

ואז, קורה הפלא הגדול. אנחנו פתאום מרגישים שינוי. הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה… וְתִשְׁמַע אֶת תְּפִלָּתִי… וְתִשְׁלַח מַלְאֲכֵי הַחֵן… יְבִיאוּנִי לְגַן עֶדְנָךְ… וְאֶתְעַדֵּן בְּאוֹרֶךָ… וְאוֹר גָנוּז לְפָנֶיךָ… יְהִי סִתְרִי וְסֻכָּתִי…

והנה שני ביצועים יפהפיים לפיוט “לְךָ אֵלִי”  >>>

דואט של יואב יצחק וחיים ישראל

וביצוע חי של מאיר בנאי

תגובות

(0)