ימים לבנים // ט”ו באב

 ימים לבנים 2

ט”ו באב…חנויות הפרחים מלאות בזרים מעוצבים בשלל צבעים, אתרי המתנות עמוסים בשלל מתנות. ההיצע כולל מתנות סטנדרטיות, מתנות חדשניות ואפילו מתנות תמוהות עד מוזרות בהחלט, סקירה מהירה גילתה מספר מתנות שהעלו חיוך קל על פני. למשל…

למשל, עציץ הפלא. העציץ הזה נראה כמו פחית שתיה רגילה. לאחר שפותחים את המכסה העליון במשיכה, מגלים במקום משקה קל – אדמה דחוסה. משקים אותה במעט מים, ולאחר מספר ימים נובט לו צמח ממשפחת השעועית. על תרמיל השעועית שנחשף לאוויר העולם צרובה ברכה. כן, ממש כך. אפשר לבחור אחת מחמש ברכות, ביניהן: “מזל טוב”, “אני אוהב אותך”, “מכל הלב”…מקורי?

מקורי, מוזר, מצחיק? אם כן, מה תאמרו על המתנה הבאה: ספל חיבוק. כן, ספל לקפה בלי ידית אחיזה. על הספל בעל הדופן הכפולה [כדי שלא נרגיש את חום המשקה], מוטבעת צורה של כף יד, כך שנוכל למקם את כף היד בנוחות ולחבק את הספל…מעניין, לא?

לחבק ספל, זה ממש סטארט אפ. אולי זה מסביר איך זה שדווקא בשנים שבהן יש כל כך הרבה מתנות לקראת ט”ו באב, אחוז הגירושין רק הולך וגדל…

שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, שיר השירים. שיר האהבה הגדול,  אבל אל תטעו. כמו שט”ו באב יכול לבלבל בקלות ולהפוך ליום שבו ניתן לבן/ בת הזוג מתנה ונשכח את המטרה העיקרית. כך גם שיר השירים, עם התיאורים הגשמיים שלו יכול לבלבל אותנו ולגרום לנו לשכוח את משמעותו האמיתית. כל הכתובים קודש, אמר רבי עקיבא, ושיר השירים קודש קודשים. הסוד הוא כנראה במילים האלו: שמאלו תחת לראשי,שמאל הוא תאור להארת החכמה, אור החיים, ולכן זאת בחינת הראש. וימינו תחבקני,ימין הוא השפעת החסדים, כי התלבשות אור החכמה, אור החיים, בעולם הוא ע”י החסדים. בפשטות אפשר לומר שהחיות של העולם כולו, ירידת השפע לעולם נובעת מעשיית חסד.

אבל כשהעולם שוכח את מקור השפע, את אור החכמה, ונשאר רק עם ספל החיבוק, עם הביטוי החיצוני של האהבה. נוצרת בדידות גדולה.

אין אהבה בלי ירידה של אור החכמה לעולם, אומר הזוהר. לכן, על יצחק שמייצג את קו השמאל נאמר: ” וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ”, ושואל הזוהר: “הרי כל בני העולם אוהבים נשותיהם. מהו השינוי, שדווקא ביצחק כתוב, “ויאהבה”?. התעוררות האהבה, מסביר הזוהר, היא מצד שמאל, הצד שמושך אור חכמה. כי המלכות, שמיוצגת בעולם ע”י האשה, באה מצד שמאל. ואז מקשה ושואל, הרי גם על יעקב כתוב שאהב את רחל. והתשובה היא שיעקב, קו האמצע, כלול מימין ושמאל, אברהם ויצחק, והתעוררות האהבה אצלו הגיעה מצד שמאל שבתוכו.

אני חושב על האהבה של האבות. אהבה טהורה. אהבה שיודעת מה שמטרת הייחוד היא אחדות. יודעת שכל חיבור בין איש לאשה שבהם תהיה “העצמה” לאחד הצדדים, תהפוך לנפילה עצומה. “העצמה”, מילה פופולארית כל כך בתקופה האחרונה, עובדת על התכונה הבסיסית ביותר שלנו – הרצון להרגיש חשובים. לא להיות מיותרים. אבל היא הופכת את התכונה הזאת לתכונה מפרידה. אני לא אהיה מיותר אם אעשה את תפקידי בחברה, בתא המשפחתי, במקום העבודה. אבל אם תהיה אצלי העצמה על חשבון הזולת, אני עלול לפרק הרים. אולי, אמר לי פעם חבר, אולי צריך להתחיל לדבר על העצמת החיבור, במקום על העצמת האשה או העצמת הגבר. ללמד אנשים כיצד להתחבר, כי שם נמצא סוד האושר. חיבוק מלא תוכן. אבל מי יכול להזכיר לנו את היכולת לאהוב אהבה אמיתית?

למי יש יכולת כזו? אני מהרהר ביני לבין עצמי. הרי יכולת לאהוב לשם חיבור, עם שאיפה לאחדות אמיתית, היא משימה ארוכת טווח. צריך אורך רוח. התמדה. דבקות במטרה. ממש כמו ריצת מרתון. ואז אני נזכר בנשים. אלה שנמצאות מסביבנו תמיד, האשה, האמא, הסבתא, דורי דורות אחורה, זה תמיד היה כך.

נשים הן רצות מרתון, ואילו הגברים, רצים למרחקים קצרים. כל הזיכרונות שלי מעלות את אותה התחושה. תמיד זה היה הסוג של שיתוף הפעולה בין הגברים לנשים. ברגעים הקשים ביותר, בתקופות השפל, תמיד הן ידעו לסחוב. לתת כח להמשך הדרך. כי זה הוא כח החיבור. מי שמחבר, תמיד מוסיף והולך. עוד חוליה ועוד חוליה ועוד חוליה…כך יוצרים שרשרת מתמשכת וחזקה. זהו כח ההמשכיות.

אנחנו נמצאים בתקופה מיוחדת. הדור האחרון, זה שכמעט כמעט נוגע בפתרון, בשלמות התכלית. אבל הרגעים האלה, רגע לפני שמגיעים לקו הסיום, הם הקשים ביותר. צריך לאסוף יחד את כל הכוחות. כוחות של דורי דורות, לחבר יחד, כדי לגעת בקו הסיום. כן, ממש כמו רץ מרתון, שניות ספורות לפני קו הסיום ידו נשלחת קדימה, והאצבע המורה מושטת מתוחה, כדי להרגיש כבר את החבל, זה שמסמן את קו הסיום. זאת התקווה שלו.

אנחנו נמצאים גם בתקופה מיוחדת בתוך מעגל השנה, מחצית מחודש אב חלפה, והנה הגיע ט”ו באב, שהוא למעשה המועד האחרון במעגל השנה, קצת לפני אלול, ראש השנה ויום כיפורים. כמעט חודשיים מפרידים בין ט”ו באב ליום הכיפורים. שני מועדים לבנים.

“אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו.”

מה הקשר בין ט”ו באב ליום הכיפורים? שניהם נחשבים לימים טובים במיוחד לעם ישראל, כי שניהם מסמלים התחלה חדשה. ט”ו באב הוא קו הסיום של מועדי השנה, אבל הוא גם התחלה חדשה, כי הוא מייצג חיבורים שקרו לאורך הדורות בעם ישראל, הוא גם מייצג את בנית האומה דרך בנית התא המשפחתי. ואילו ביום הכיפורים נמחלים עוונותיהם של ישראל, כדי לסיים מעגל של תיקון ולהתחיל מעגל חדש ונקי.

אז אנחנו בין יום טוב ליום טוב. מהלך של של כמעט חודשיים שבהם אנחנו מגיעים לקו הסיום, ומתחילים מחדש. וכמו בריצת מרתון, הניסיונות לפעמים לא פשוטים. ואנחנו מושיטים אצבע קדימה כדי לסיים, ולהתחיל. לזה קוראים תקווה. לדעת שאפשר לסיים, וגם אם לא הכל תוקן כראוי, יש לנו התחלה חדשה, שבה הכל פתוח, יש שם הרבה חמלה והרבה נחמה, ומחילה גדולה שמאפשרת לאסוף כוחות, להגביר יכולות ולרוץ הלאה, עד לתיקון השלם. כמו בריצת מרתון. מסיימים ומתכוננים לריצה הבאה. ואת זה נשים מבינות יותר מכולם. איך לאסוף עוד נשימה ועוד נשימה ולשלוח אצבע קדימה, אל תכלית הקיום שלנו, אל האחדות המיוחלת. אל הבורא, אל האחד. למזג את כל כוחות העם הזה לשלמות אחת גדולה. זוהי התקווה. זאת הנהגה של קו ישר. ישראל – ישר א’ל התכלית.

זה מעניין, לאחר שמוסבר כמה חשובים ומיוחדים ט”ו באב ויום כיפורים, מופיע בסיום מסכת תענית, איזכור מוזר:”אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה’ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו”

בנות ישראל מחוללות בכרמים בט”ו באב. זה ברור מהכתוב. אבל מה הקשר בין בנות ירושלים, או בגרסא אחרת בנות ישראל, למחול של צדיקים בגן עדן? מסביר הרבי מאפטא בסיפרו “אוהב ישראל” שהמילה “מחול” היא מלשון עיגול. עיגול מצביע על שיוויון. כי בעיגול הכל שווה לנקודה הפנימית שבו ואין בו שום השתנות בשום צד. כל המרחקים שוים. וכך, הוא אומר, יהיה לעתיד לבוא, כל נשמות הצדיקים כולם יהיו שווים לטובה.

ואז, כשמגיע המצב הזה, שימו לב מה קורה...הקב”ה כביכול יושב באמצע, וכל אחד מראה באצבעו ואומר, זה ה’ קיוינו לו. ועל זה מרמזת האות ס’. למה?

האות ס’ נכתבת כעיגול, והיא נקראת גם בינה שהוא עולם החירות. היא נקראת גם אמא עילאה, האמא העליונה. וזה סוד ט”ו באב. כי ס’ היא האות החמש עשרה באלף בית, האות הט”ו בא”ב. ולכן היא קו הסיום של כל המועדים בשנה, וגם התחלה חדשה. כי אצל אמא יש תמיד חמלה ואפשרות לתיקון, לפתיחת דף חדש. וגם יום הכיפורים, מוסיף ה”אוהב ישראל”, הוא בסוד האמא העליונה, מקום שבו יש רחמים שלמים על עם ישראל, תשובה שלמה, ממש כמו אמא. תמיד חוזרים לאמא.

ולכן הצדיקים שולחים אצבע, אל קו הסיום. כי לצדיקים יש יכולת לחבר את עם ישראל. לתת כוחות. כמו הנשים שלנו, של עם ישראל, שמחברות את כלל נשמות ישראל ומטעינות בהם כוחות של המשכיות.

וזה שנאמר, מסיים ה”אוהב ישראל”, בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין. אלה הם נשמות בני ישראל ששואלים מחסד הבורא, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. שוב, כי זאת הנהגה שבה לכולם יש מקום. ולכן גם נאמר על ט”ו באב, יום שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה. “שאין הפרדה ומחלוקת, רק בהרות גדולה שבה כולם שווים במדרגתם”. החכמה מתחברת ע”י החסד. האהבה יורדת לעולם בחיבוק גדול, ע”י אור חסדים שמלביש אותה בעולם. ולכן, אחדות אמיתית היא היכולת להשאיל כלים גם למי שאין לו. גם מי שמרגיש חלש, בודד, עצוב, מרוחק, יכול לקבל שפע של שמחת חיים. איך? ע”י אחדות, כי באחדות הכלים הופכים להיות משותפים, ואז האור מתלבש בשווה אצל כולם.

הרצון לקבל, כשהוא לעצמו, הופך להיות כלי להעצמה אישית. לקבל על חשבון החברים, המשפחה, בן או בת הזוג, החברה כולה – זה ממש כמו ספל חיבוק. מחבקים כלום. השפע נכנס ומיד בורח. ונשארים לבד. העצמת החיבור לעומת זה, גורמת לאהבה גדולה. אם שני אנשים, מסביר הרב”ש בשם הרב אשלג ב”שמעתי”, מגיעים למצב שהם אוהבים את אותם הדברים ושונאים את אותם הדברים, הם מגיעים להתחברות תמידית שלא תתמוטט לעולם. לכן, כמו שה’ אוהב להשפיע, כך גם עלינו לאהוב את ההשפעה והנתינה לזולת. וכמו שהרצון לקבל שנוא עליו, כך גם אנחנו צריכים לברוח מהאגו ומהאינטרסים. האדם, הוא ממשיך, צריך לשנוא את הרצון לקבל כי הוא אחראי לכל האסונות והחורבנות והצרות שבעולם. וע”י שהוא שונא את הרצון לקבל, הוא הופך אותו לכלי של אהבה, חיבוק שמלביש בתוכו שפע לבית, למשפחה, לעם, לעולם כולו.

שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, זאת היא אחדות עם ישראל, ואנחנו בדיוק בזמן המתאים, בין ט”ו באב ליום הכיפורים. תקופה של אור לבן, תקופה שבה לנשים יש תפקיד חשוב ומהותי, לצאת בכלי לבן שאולין, להזכיר לגברים מהי אהבת אמת, מהי אמונה שלמה. לדאוג שלאף אחד מאיתנו לא תהיה בושה, שכולנו נהיה ראויים לאחדות הזאת. לשלוח אצבע של תקווה אל קו הסיום.

תגובות

(0)