יחד, רק ביחד // פרשת שמות

יחד רק ביחד

היום הראשון של הסערה התחיל באובדן כיוון. הייתה זאת שעת בוקר מוקדמת, לאחר לילה קר וסוער; נסעתי מתחת לגשר הירקון. מספר מטרים לפני הצומת הבחנתי בתמרור מוטל על הכביש. עצרתי, דוממתי מנוע, סימנתי לרכב שנסע מאחורי להמתין וירדתי מהרכב. הרמתי את התמרור ואת צינור המתכת והנחתי אותם על אי התנועה. נכנסתי לרכב, התנעתי וחשבתי – מה היה קורה אם לא הייתי מבחין בתמרור; זאת בהחלט הייתה יכולה להיות סכנת נפשות.

רק לאחר שפניתי בצומת שמאלה, הבנתי שהכביש הזה איבד כיוון, מי שלא מכיר עלול לפנות בטעות ימינה – נגד כוון התנועה. אין תמרור – אין כיוון.

קודם מאבדים כיוון. אחר כך נתקעים – ככה זה בכביש, ככה זה גם בחיים. הצומת הבאה שאליה הגעתי היתה צומת מרומזרת. הענין הוא שהרמזור הפסיק לעבוד. כל מה שרציתי הוא לעשות סיבוב פרסה, אבל שלושה אוטובוסים, שניסו להיכנס לצומת משלושה כוונים שונים בו בזמן, נתקעו מאחורי מכוניות שאיבדו גם הן כיוון ועצרו את כל התנועה בצומת. עמדתי ברמזור בלי יכולת ליסוע קדימה, בלי יכולת לעשות פרסה, בלי יכולת להימלט מהפקק.

בסוף הפקק השתחרר. זה ארך רבע שעה; נהגים כועסים, הרבה צפירות הדדיות, וכמה כמעט תאונות. הפעם הכל הסתיים בשלום.

לסיים בשלום זה טוב, אבל למה לא להתחיל בשלום? ספר בראשית הסתיים בירידת יעקב ובניו למצרים. בני יעקב, השורש של עם ישראל, יורדים למצרים כמלכים ומסיימים כעבדים. איך קרה שינוי קיצוני כזה?

החכמה היא לדעת ללכת ישר גם כשהכל מסביב עקום. ספר בראשית נקרא גם “ספר הישר”. שם הכל ישר וברור; התמרורים עומדים במקומם, הרמזורים עובדים בדיוק מופתי והנהגים אחראים ומיומנים. האבות והאמהות עמדו בפני החלטות מורכבות, קשיים עצומים, וידעו לנתב את דרכם בצורה ישרה ומדויקת. איך ידע אברהם להחליט שהוא מבצע את עקידת יצחק – למרות הקונפליקט הפנימי שבפניו העמיד אותו הבורא? איך ידעה רחל שלוותר ולתת ללאה את הסימנים זה הדבר הנכון? הרי הכי קל ליפול לקנאה. איך ידעה רבקה לבחור ביעקב – למרות הסיכון. איך לא חששה לשלוח אותו ללבן?

כדי ללכת ישר צריך אמונה שלמה. לאמונה קורא ספר הזוהר: “כלל”. הבעיה מתחילה כשנכנסים ל”פרט”, כשמבינים שהכלל בנוי מפרטים ומנסים לקשור את כל הפרטים לכלל. נשמע מסובך? למעשה, אלה הם החיים שלנו; המתח בין הכלל לפרט גורם פעמים רבות לסטות מדרך הישר.

טוב, קודם כל הסבר כללי. ה”כלל” הוא האמונה שהבורא ברא את כל המציאות, משגיח עליה בכל רגע ורגע ומנהל אותה בדיוק מופלא. עד כאן זה [יחסית] פשוט. בגדול, קל לקבל את השלמות של הבריאה ואת שלמות ואחדות הבורא. הבעיה מתחילה כשנכנסים לפרטים. זה כמו להכיר חבר חדש; הוא נראה לנו אדם טוב, מעניין, חביב, אמפטי. אבל כשמתחילים לנהל יחסי חברות ארוכי טווח, אנחנו מגלים את כל קשת התכונות וההתנהגויות שלו לפרטי פרטים. לא הכל מוצא חן בעינינו. הוא כבר לא מרתק כמו פעם, קצת פחות מעניין, לא תמיד אמפטי… ואז מתחילה התרחקות. אנחנו אף יכולים להגיע למצב קיצוני, שבו נחליט לאחר הצטברות של סיטואציות מסוימות שהוא אדם רע. איך אם כן הטוב הפך לרע?

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. ספר שמות מתחיל עם הקונפליקט בין הכלל לפרטים. מי זה המלך שלא ידע את יוסף? זה המלך הפנימי שלנו, כותב הרב אשלג. נתגלתה במח של בני ישראל שליטה חדשה; הם כבר לא היו במדרגה הגבוהה של בני יעקב שירדו למצרים. זאת כבר לא המדרגה הישרה של האבות, האמהות ושבעים בני יעקב. ערכו של יוסף ירד בעיניהם; נראה להם כאילו הוא אחד מהם. ולכן, גם המידה של יוסף לא יכולה הייתה להגן עליהם. יוסף הוא מידת היסוד, שנקראת גם “שלום”. התכונה העיקרית של מידת השלום היא יכולת החיבור. היסוד כולל את כל המידות ועושה שלום ביניהם, הופך את כל הפרטים לכלל שלם. ברגע שאני לא מאמין ביכולת לחבר את כל הפרטים, את כל ההפכים והסתירות לשלמות אחת, איבדתי את יוסף. איבדתי את הדעת של החיבור בין אדם לאדם.

כשהחיבור, האהבה, השלום בין אדם לאדם נעלם, מתחילה הגלות – מתחיל השיעבוד.

תלמיד שגלה, מגלין רבו עימו. כך מובא במסכת מכות. הכוונה היא שתלמיד שרצח בשוגג ונמלט לעיר מקלט, גוזר גם על רבו גלות בעיר המקלט. כשבני ישראל נכנסו למצב של גלות במצרים, הם הורידו גם את יוסף – את יכולת החיבור ביניהם – לגלות. ולא רק אותו – הם הורידו גם את השורש:  את הבורא.

איך אפשר להכניס את הבורא לגלות? הרי הוא אחדות שלמה. זה נשמע כמו פרדוקס, כי גלות זה פירוד. אבל צריך לזכור שאנחנו צריכים לחזור לאחדות עם הבורא – הוא שלם בכל מקרה, אבל בתוך מהלך התיקון של העולם שלנו, יש לנו יכולת לבחור אם להתקרב אליו או להתרחק ממנו. ברגע שאני עושה פירוד במציאות, הורדתי כביכול את הבורא לגלות; הוא לא נמצא בתוכי. השכינה בגלות. אני לא מאפשר לבורא להאיר בתוכי.

למה הבורא רוצה שנרחיק אותו מעלינו? כדי שנגלה שהוא נמצא בפרטים הקטנים, הגדולים, החשובים יותר והחשובים פחות לכאורה. הוא רוצה שנלמד לחבר. בגלל זה אנחנו נקראים ישראל: “ישר-אל”. תפקיד הגלות והשיעבוד זה להחזיר אותנו להנהגה ישרה. הנהגה ישרה יודעת שהפרטים והכלל שווים ושכל הסתירות והמחלוקות הם רק דרך לגלות את השלמות שלו בתוך פרטי הפרטים. השלם האמיתי מכיל בתוכו את כל ההיבטים של המציאות, את כל הסתירות, את כל השינויים. האמונה האמיתית היא לחבר כל פרט ופרט לכלל. ברגע שהתרחקנו מהחיבור הזה, נפלנו לידיים של פרעה.

מי הוי”ה אשר אשמע בקולו? שואל פרעה את משה ואהרון, ומוסיף: לא ידעתי את הוי”ה. משה ואהרון מביאים לעם גילוי חדש – שם הוי”ה. האמת היא שהוא לא חדש, אבל עכשיו הגיע הזמן שבו עם ישראל מוכן למציאות הזאת. לאחר 210 שנות עבדות, שנות פירוד וניתוק, הם משוועים לחיבור מחודש לבורא. החיבור הזה יגיע רק כשהם יתחברו ביניהם, כשיבינו שלמרות ההבדלים והשוני, הם עם אחד. שם הוי”ה הוא שם שמלמד על כך שכל הפרטים הם למעשה אחד. לכן הוא שם של הנהגת הרחמים – הנהגה של שלום בין כל פרטי המציאות. אבל לפרעה זה לא נוח; הוא מעדיף פרטי פרטים מפורדים. הוא מכיר בשם “אלוקים” – שם שמכיל את כל פרטי המציאות המוכרת לנו, ולכן גם עלול להטעות אותנו…

זה מה שהטעה את פרעה. הוא בחר להשתמש בנקודות במציאות שנוחות לו, מה שמשרת אותו ואת צרכיו. וממה שמפריע לא הוא פשוט התעלם. כך נוצרת הנהגה אגואיסטית ונצלנית. אנחנו נופלים לזה לא פעם, מקבלים את התכונות של אדם שמולנו שנוחות לנו ומבטלים בליבנו את התכונות שלא מסתדרות לנו. זאת למעשה סערה פנימית. היא מעיפה את כל התמרורים הפנימיים, את כל הרמזורים ויוצרת בלבול במציאות.

הבורא מבקש מאיתנו להחזיר את הסדר, לחבר את שם הוי”ה עם שם אלוקים. להבין שאין פרט מיותר בבריאה. ואם פרט מסוים נראה לנו מקולקל או מיותר, מסביר הרב אשלג, זה רק בגלל שהוא עדיין בתהליך הבשלה. ואנחנו במקום להיות סבלניים, מנסים לבטל אותו.

סערה פנימית יכולה להיות הזדמנות לשינוי. הבלבול, אובדן הדרך, הפרעה הפנימי שבתוכנו שמפריע לנו להתחבר, שעושה אותנו בודדים ומרוחקים, עצובים ומיואשים, מביא אותנו למצב שבו אנחנו כמהים לשינוי, כמהים להתקרב מחדש איש לרעהו ואל אבינו שבשמים. פרעה הקריב את ישראל לאביהם שבשמיים, אומר הזוהר. איך בדיוק? כשיש קצת אי סדר בבית, אפשר לחיות עם זה. אבל כשאי הסדר גדל והבאלאגן חוגג, כבר קשה למצוא משהו; המציאות מתחילה להיות מטרידה ומחייבת אותנו לסדר מחדש. כשההפרעות של פרעה הגיעו למצב של חוסר מוצא, של קוצר רוח ועבודה קשה, התעורר הרצון לסדר חדש.

מול פרעה שבתוכנו, צריך כח נגדי חזק ומשמעותי. צריך את משה ואהרון. כן, יש משה ואהרון, הנהגה שמחברת את הפרט לכלל, ייחוד הוי”ה אלוקים. זה פוטנציאל פנימי לא ממומש שמתעורר ברגע היאוש ומחבר אותנו לצדיק הדור שצריך להיות כלול ממשה ואהרון יחד. למה?

משה נקרא שושבין של המלך, ואהרון שושבין של המלכה. המלך הוא שם הוי”ה. המלכה היא כנסת ישראל שנמצאת בגלות – בתוך הפרטים של שם אלוקים. אהרון אוהב שלום ורודף שלום. הוא מחזיר לפרטים השונים את הסדר, את החיבור שאבד, בגלל שאיבדנו את שליטת יוסף בתוכנו. משה מוריד מלמעלה למטה את הכלל, את האחדות השלמה של הבריאה, את ההבנה שכולנו אחד – למרות הסתירות. אהרון מעלה את עם ישראל מלמטה למעלה, מחבר את הפרטים השונים בעולם המעשה ומחזק את ההבנה שהפרטים יחד הם הכלל, שהוי”ה הוא האלוקים, שזה למעשה אותו הדבר בדיוק. משה, אומר הרב אברהם ברנדווין זצ”ל, הוא בחינת תורה, בחינת חכמה, לכן אינו יכול לדבר אל פרעה, הוא גדול על פרעה. אהרון הוא הלבשת החכמה בעולם; הוא בחינת חסדים, שמקרב את עם ישראל – שנואש מהשיעבוד – לתורה. לכן הם למעשה גוף אחד: הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוקים.

כמו שמשה ואהרון לא יכולים לעבוד בנפרד, כך גם אנחנו. לבד זה פרעה, יחד זה משה ואהרון, ייחוד שלם במציאות שמוציא כל אחד מאיתנו ואת כולנו יחד ממצרים. ייחוד שמכה את פרעה ומצרים בעשר מכות שהם למעשה נסיוב – רפואה לנפש אלוקית שלנו ונגף לבדידות שבתוכנו.

תגובות

(0)