יום העצמאות // ציוני הדרך

ציוני הדרך

מוצאי שבת, כביש החוף. אנחנו חוזרים משבת אצל הסבתא. שקט עוטף את תא הנוסעים, אני מביט במראה ורואה שהילדות נרדמו מאחור. את השקט מפר צלצול הנייד של אשתי, היא עונה בקול נמוך. צליל הקול שבוקע מתוך הנייד נשמע כמו קול של ילד. היא שואלת אותו איך עברה השבת, מה הוא עושה עכשיו, ועוד כמה שאלות בטון מתעניין ואמפתי. הוא עונה תשובות קצרות, מאופקות. לאחר מספר דקות היא מנתקת. תלמיד? אני שואל. כן, היא עונה בשקט. הכל בסדר? אני מתעניין, שיחה עם תלמיד במוצ”ש זה לא ענין רגיל. לא, ממש לא בסדר, היא עונה, הילד הלך לאיבוד בוואטספ…

הלכנו לאיבוד? אשתי מורה ומחנכת. כיתות ג’- ו’. בשנים האחרונות המעמסה הזאת הופכת להיות לא פשוטה. זה כבר לא רק ללמד את תכני הלימוד הרגילים ולדאוג לפתרון בעיות חברתיות ואישיות סטנדרטיות. פתאום הכל הפך להיות מסובך. הפרעות קשב, התמכרות לרשתות חברתיות, ריטלין, הורים גרושים…הילדים מרגישים לפעמים אבודים…מורה הוא כבר לא רק מלמד ומחנך, הוא צריך להיות גם מנהיג, מורה דרך…אבל זה בעצם אותו דבר. לא?

איך הולכים לאיבוד בוואטסאפ? אני שואל. לילד יש אופי של מנהיג, היא עונה, מצד שני הוא סובל מחוסר תשומת לב בבית, אז הוא הקים קבוצה בוואטסאפ, קבוצה מאוד פופולרית, כל הילדים רוצים להצטרף, והוא פשוט מתעלל בהם. איך? הוא מסלק ילדים מהקבוצה אם הם עושים משהו שלא מוצא חן בעיניו. שולח הודעות מעליבות ופוגעות. מצרף רק מי שעושה את מה שהוא אומר, ממרר לאחרים את החיים במידה והם רוצים להצטרף. ובכלל – ממש משליט טרור בקבוצה. ילדים מסוימים סיפרו להורים על מסכת ההתעללויות, ההורים באו בטענות להורים של הילד, עד שלבסוף אמא שלו הגיעה אלי מיואשת…היא לא מצליחה לנתק אותו מהדיקטטורה הקטנה שהקים לעצמו…

כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵםואת החלטת לקחת על עצמך את הפיקוח עליו? חייכתי. אין ברירה, היא ענתה בפנים רציניות, הוא טובע, ההורים חסרי אונים, לקחתי את העניינים לידיים לפני שהמצב ידרדר עוד יותר. אני מדברת איתו מספר פעמים ביום, הוא מספר לי איך עבר עליו היום, ואני מנסה לכוון אותו לפעילויות חיוביות. כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם, אני אומר ושוקע במחשבות. היא מביטה עלי ושותקת, יודעת שעוד מעט יבואו מילים חדשות.

איפה הארץ המובטחת? כביש החוף נמתח לאורך קו חוף הים של מדינת ישראל. כשתגיעו לארץ, מוסר הקב”ה לעם ישראל מסר חשוב דרך משה, אלה יהיו גבולות הארץ המובטחת… ואז, לאורך שנים עשר פסוקים הוא מגדיר לעם החדש את גבולות הארץ. זאת לא מפה מצוירת, זאת מפה שבנויה ממילים, שמות של מקומות שמגדירים את העבודה על הרצון לקבל. הגבול המערבי, הוא הים הגדול: וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם. הים הזה שלאורכו אנו נוסעים עכשיו, הים של ארץ ישראל,  כיחידים וכאומה. כאן טמון סוד ההתיישבות בארץ זבת חלב ודבש, ארץ חמדה טובה ורחבה.

ארץ זה רצון. ארץ ישראל, אני מתחיל להסביר לאשתי, היא בחינת מלכות, הרצון לקבל הלא מתוקן של כולנו יחד, האגואיזם שעלינו לתקן. לפני הכניסה לארץ, משה מגדיר לעם ישראל את הדרך לתיקון הרצון לקבל שלהם. לשם זה נועדה ההתיישבות בארץ לאחר ההכנה של ארבעים שנה במדבר. ארץ – מסביר הזוהר, מלשון רצון. ארץ ישראל כוללת את כל מגוון הרצונות. לכן יש לכל שבט נחלה לפי תפקידו הרוחני והמעשי, לכן ארץ ישראל כל כך מורכבת מבחינה טיפוגרפית וגיאוגרפית למרות שהיא קטנה כל כך. יש הרים ושפלה ועמקים, מדבריות ואזורים פורחים, שלג ויובש, רמות ובקעות, אגמים, נחלים, נהרות, ים גדול. כל אלה הם רמזים לכוחות בנפש של כל אחד מאיתנו והדרך שלו לתקן אותם. משה רבנו הוא מנהיג אמיתי, הוא מדריך את העם, ע”י הגדרת גבולות, לתיקון רצונות שלהם, כדי שיוכלו להתחבר באהבת חינם וליצור כאן חברה מסוג חדש. חברה שמבוססת על ערבות הדדית.

ואיך כל זה קשור לתלמיד מהוואטספ? שואלת אשתי. כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם, אני ממשיך. לילד יש תכונות מנהיגות בולטות. טמונים בו רצונות חיוביים. חשוב מאוד לא לבטל אותם, אלא לתעל אותם בכוון הנכון. הוא מנהיג מלידה, אז הוא יכול להיות מועיל מאוד לחברה שסביבו, חברה צריכה מנהיגים. אבל מנהיגים רחמנים, כמו שאומר הפסוק מישעיהו. מנהיג רחמן הוא לא מנהיג וותרן כמו שאפשר להבין בטעות. מידת הרחמים נקראת תפארת, זאת המידה של יעקב אבינו. היא מחברת בין החסד לגבורה ויוצרת תנועה חדשה במציאות. כח בנפש שנקרא רחמים, הוא יודע להיות מלא חסד, אבל נותן כוון, גבולות והגדרה. היכולת של הרחמים לחבר בין ניגודים: חסד שהוא נתינה והזרמת שפע, וגבורה – גבולות והגדרות ברורות, נותנת לו אופי חדש שנקרא קו אמצע, הנהגה שבוחנת כל הזמן את המציאות ובוחרת כיצד לקדם אותה למטרה. פעם ע”י הגברת חסד, פעם על ידי הגברת הגבורה, הכל מדוד ומדויק. כרגע, הילד צריך הנהגה כזאת, הוא חייב לקבל הרבה תשומת לב בבית, כשהוא ירגיש שהיחס אליו הופך להיות חיובי, הוא יתנהג ככה גם לסביבה הקרובה. את לא יכולה להחליף הרי באופן קבוע את המנהיגים הטבעיים שלו – ההורים, הרי הם אלה שנמצאים איתו רוב שעות היום.

הבית די שבור, היא עונה, האבא לאחר תאונה, לא עובד, סוחב כמה בעיות בריאות ולכן מתעורר מאוחר, הולך לבדיקות, מגיש טפסים לביטוח לאומי. האמא מפרנסת יחידה ויוצאת מוקדם מהבית וחוזרת מאוחר. אין מי שיכין את הילד לביה”ס, הוא לבד בבוקר, מכין לעצמו כריכים, בוחר בגדים…מכין לבד שיעורי בית אחה”צ…אם הוא בכלל מכין…זה הפך להיות די נדיר… מישהו צריך להיות איתו. אני אומר. גם אם האבא עדיין לא בריא לחלוטין, אם הוא יכול לצאת לסידורים, הוא יכול גם לקום ולהיות איתו בבוקר. מנהיגות היא קודם כל תשומת לב. כשאין מנהיג בסביבה, אין מי שירגיש את המצוקות והקשיים. הילד בודד, מחפש תשומת לב, ומוציא את זה על הילדים בוואטסאפ בדיוק כמו שהוא מונהג בבית. התעלמות מוחלטת מרגשותיו, גורמת לו להתעלם מרגשות חברי הקבוצה. היא מביטה בי: אתה יודע  – אין ממש עם מי לדבר, ההורים מיואשים, לא מרגישים שהם יכולים לעשות שינוי.

תסבירי להם שהילד שלהם מתפרק, תפחידי אותם, תדאיגי אותם, תספרי להם מה יכול לקרות בעוד עשר שנים למי שמתנהג ככה היום. ואחר כך תסבירי להם איזה כשרון גדול הוא. ככה יתעוררו הרחמים שלהם, הם יבינו שהמצב קשה, אבל גם יבינו שיש תקווה, ואז יתעורר בהם רצון לשינוי. יהיה להם קשה לבצע את זה, אבל יהיה להם רצון לעשות לו טוב, לראות שקורה לו משהו טוב…

ארבעים שנה במדבר. אלפיים שנה בגלות. כל הדרך הקשה הזאת הייתה למעשה מסע אל הרצון המקודש. ארץ ישראל. השאיפה לחזור ולהיות יחד – כאיש אחד בלב אחד, וע”י כך לדבוק בבורא ולקבל את התורה מפעמת בכל אחד באיתנו כנקודה קטנה ונסתרת בלב. עד שיום אחד נמאס, מרגישים שאי אפשר עם הבדידות הזאת, עם הפירוד, עם הגלות הנפשית…כי למרות שהגוף לכאורה נגאל, אנחנו יושבים בארץ ישראל, הנפש עדיין בגלות, עדיין בארצות הגויים, כל אחד מאיתנו עדיין מפוזר עם רצונות אגואיסטיים שמרחיקים אותו מהאנשים שסביבו, שגורמים לו לנצל, לפגוע, להעליב, להתנכר ואפילו להתאכזר לזולת. כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם – עלינו להנהיג את הרצון הפנימי שלנו מתוך רחמים, מתוך שילוב מאוזן ובריא של חסד וגבורה, לדעת מתי השפעה עוזרת, מתי היא מזיקה, מתי צריך לשים גבול, מתי לשחרר קצת, צריך כאן דעת תורה, צריך מנהיג רחמן בתוך כל אחד מאיתנו שיכוון אותו לאהבת הזולת.

ארבעים שנה במדבר. אלפיים שנה בגלות…בדרך אל הרצון להשפיע, אל ארץ ישראל. אל הרצון להיטיב לזולת – צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ… וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה…

וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב – נגב, אומר הרב אשלג מלשון ניגוב – כי הנגב מנוגב ממים, יבש וצחיח. והסתלקות מאורו של הקב”ה, כמוה כהתנגבות, כסילוק השפע. התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו – כאן מתחיל תאור גבולות ארץ ישראל, רק כשהרצון שלנו מרגיש בחסרון האור, בחסרון השפע, הוא מתחיל להשתוקק אחריו…ואז מתחיל כיבוש  הארץ וקביעת גבולותיה. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב, והיה הוא לשון שמחה, זאת אומרת שאנחנו שמחים על הסתלקות האור, מוזר לא?

לא, לא מוזר. ככה צריך להיות, גילוי החיסרון הוא גילוי המקום שבו יכול האור להתלבש. אם אני מגלה מה מקולקל אצלי, אני יכול לתקן. אבל אם אני מרגיש מושלם…בסוף אשאר מרוקן לחלוטין…

מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם…צין, מלשון צינה – קור. התקררות האדם, התרחקותו מהזולת, מהשפעה ונתינה, הספקות שעולים בתוכו, נובעים מתוך ה”אדום” שבתוכו – בחינת עשיו, האדם שמרגיש שרק גופו חשוב, רק צרכיו חשובים. לאחר שהאור התנגב, הסתלק, התחלנו להרגיש חסרון, אנחנו מנסים למלא אותו ב”אדום”, בהשפעות זרות – וואטסאפ, ריטלין, תוכניות ריאליטי, מרוץ אחר מעמד וכסף, ועוד ועוד ועוד,.. עד שמבינים שככה אי אפשר, ואז מגיעים לים המלח.

לא, אל תמהרו להזמין מלון לחופשה…אנחנו כאן כדי להבין מה ים המלח מייצג בתוכנו… וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה…ים המלח מייצג את הרצון לקבל העמוק ביותר, הקשה ביותר, זה אי אפשר לתקן אותו, זה שרוצה רק לקחת, ולכן אי אפשר להלבישו במעשי חסד…זוכרים את סדום ועמורה…כשמגיעים למקום הנמוך הזה – לב האבן, מבינים שנמוך מזה אי אפשר להגיע, המלח צורב בעיניים, הגוף כואב, ואז מבינים שצריך ללכת ” קֵדְמָה”, כמו מקדם, כמו אבותינו, כמו מנהיגנו הקדומים, ללכת בדרך ההשפעה, הנתינה, אהבת הזולת, הנהגה רחמנית איש כלפי רעהו, כדי שנזכה למנהיג אמת כמו משה. כי את לב האבן אנחנו אמנם לא יכולים לתקן, אבל את כל הרצונות האחרים כן. אבל רק ביחד. רק אם נרגיש שאין מוצא, שאין נמוך מים המלח, רק אז נוכל להמשיך לבנות את גבולות הארץ, הרצון המקודש המשותף של כל עם ישראל, עד שנגיע לים הגדול, לגבול המערבי של ארץ ישראל, קו החוף שמוביל לים החכמה, לשפע טוב ושלם של ארץ זבת חלב ודבש. לעצמאות וחרות אמיתית. עצמאות הנפש יחד עם עצמאות הגוף. כאיש אחד בלב אחד. ואז נרגיש כולנו יחד מבורכים – יְבָרֶכְךָ ה’ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלַיִם…כי ציון היא ספירת היסוד שמשפיעה למלכות – לירושלים, לרצון המתוקן, את כל השפע הגדול, את כל הטוב שאחדות עם ישראל יכולה להביא לנו, את העצמאות, את הגאולה השלמה.

 

[ביאור מלא של גבולות ארץ ישראל ע”פ פנימיות תיקון הרצון לקבל – באיגרת נ”ד, פרי חכם אגרות או ספר אגרות הסולם]

תגובות

(0)