חנוכה בעיר האורות // פרשת וַיֵּשֶׁב

שעה קלה לפני שהמטוס נחת, עברו אנשי הצוות בין הנוסעים עם מגש מלא בסופגניות. אחזתי בסופגניה בעזרת מפית והבטתי בה – היא בטח עלתה לטיסה טריה וחמה עם נקודה אדמדמה של ריבת תות, עטופה באבקת סוכר לבנה כשלג, יושבת בנחת בין חברותיה במגש הקרטון. אבל עכשיו, לאחר החימום במיקרוגל של המטוס, התכרכמו פניה, אבקת הסוכר הלבנה הפכה לגוש סוכר דביק ושקוף, והריבה הקרישה. חנוכה הערב, ציינתי לעצמי בעגמומיות, נר ראשון. אור גדול יידלק בעולם כולו, ואני נאלץ לנסוע לנסיעת עבודה…הרגשתי בפנים, בתוכי, מכורכם ומקומט כמו הסופגניה שמולי, ואז ביקשו להתיישב ולהדק חגורות.

המטוס נוחת. שדה התעופה שארל דה גול. לאן? שואל נהג המונית באנגלית מגומגמת. פריז, רו רישה. הוא מתחיל לנסוע. בחוץ קפוא. גשם מטפטף ללא הרף ומנקד את חלונות המונית בנקודות שקופות. כשהמונית נכנסת לתוך העיר, מקבלות הנקודות השקופות גוונים צבעוניים. אורות הניאון, הרמזורים המתחלפים, שלטי הפרסומת הענקיים, פנסי המכוניות, השתקפות תאורת הרחוב באספלט הרטוב, כל אלה מתערבבים לבליל של אור צבעוני שמרקד מול עיני על חלונות המונית. פריז, עיר האורות, אז למה אני מרגיש עמוק באפילה?

המונית משייטת ברחובות פריז. זאת שעת ערב, השמש שקעה עוד לפני שהמטוס נחת. הרחובות הומים אדם. אני חושב על המשפחה בבית. שעון ישראל, שעה אחת אחורה, הם בטח מדליקים עכשיו נר ראשון, שרים שירי חנוכה. אני מתגעגע. גם הם. אבל לא הייתה ברירה. בעיה דחופה בעבודה אילצה אותי לקיים את הנסיעה הזאת. אני משתוקק להדליק נרות חנוכה. אבל איך משיגים חנוכייה ונרות בפריז.

מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מהשוק. מצוות הדלקת נר חנוכה מתום השקיעה, זמן צאת הכוכבים ועד שתכלה רגל מהשוק, עד שהרחובות יהיו ריקים מאדם. הרחובות בעיר האורות יהיו הומי אדם עוד שעות רבות. אבל איך אני אדליק את האור של חנוכה?

שקיעת החמה – רמז לזמן שליטת היוונים, שהוא מזמן ששקעה השמש של התורה, האור של החיבור בתוך עם ישראל. עד שהשתלטה חשכת הגלות, שהיא הסח דעת מוחלט ממטרת הבריאה. זה הזמן שבו הגולה מסתירה את הגאולה הרמוזה בכתוב: “וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים“. כי רגליים העמדות על הר הזיתים, רומזות להמשכה של אור החכמה מלמעלה עד למטה, לאחדות בעולמות כולם. שמן הזית הוא בחינת אור חכמה, הר הזיתים הוא מקור החכמה, השורש. והרגל הוא המגע עם העולם הגשמי. הרגל שתכלה מהשוק, מסמלת את הניתוק של העולם מאור הבורא, את הפירוד בעם ישראל, את חשכת הגלות.

את הנר, האור העליון, מדליקים מזמן השקיעה עד שתכלה רגל מהשוק. מכניסים אור לתוך חשכת הפירוד. לשם כך צריך פעולה מלמטה, של האדם עצמו והארה מלמעלה. שיתוף פעולה בין עם ישראל בוראו. לכן בבוקר, כשיוצא האדם לשוק, לעבודתו ועסקיו, הוא צריך לאחוז במחשבה אחת: אם אין אני לי מי לי. לעשות כל השתדלות, יגיעה, מאמץ וחשיבה כדי להרוויח את לחמו. אבל לעת ערב, כשהגיע הביתה לאחר שהרוויח את שכר יומו, עליו לזכור, להבין ולהאמין שגם אם היה יושב ולא עושה דבר כל היום, הייתה ההשגחה הפרטית מספקת לו את אותו שכר שהשתכר במאמץ גדול. כי כך הייתה מחשבת הבריאה, וכך מוכרח להיות.

פרדוקס? שני הפכים בענין אחד? סתירה? כל התשובות נכונות.

העבודה הזאת לא פשוטה. מצד אחד אמונה עמוקה ובלתי נתונה לערעור באחדות הבורא ובהשגחתו המלאה על המציאות ומצד שני השתדלות ופעולה של האדם כדי להכניס אור בתוך המציאות, הם אלה שעושים ייחוד חשוב – חיבור של הטבע שבתוכו אנו חיים ולחוקיו אנו נתונים, יחד עם ההשגחה הפרטית שיש לכל אחד מאיתנו שמובילה אותו בבטחה לעבר תיקונו. הייחוד, החיבור הזה, יוצר תודעה של אחדות בעולם. לכן אנו קוראים להנהגת הטבעית – אלוקים, ריבוי של פעולות שכולן נובעות ממחשבה אחת. ואילו למחשבה מפרידה שרואה כל כח בטבע כישות עצמאית ונפרדת, אנו קוראים – אלוהים אחרים. כח משיכה, חילופי עונות, שמש וירח, יום ולילה, כח אלקטרוגנטי, וכן הלאה הם כוחות שפועלים במציאות כביכול בנפרד. אבל אם נבטל אחד מהם כל המציאות תשתבש. למה? כי הם עובדים כגוף אחד.

לכן עלינו ליחד את ההנהגה הטבעית של העולם, את חוקי הטבע שבתוכם אנו חיים ושבתוכם עלינו להתאמץ ולהשתדל כדי להשיג כל דבר שהוא, עם ההשגחה המוחלטת של הבורא, הנהגת הרחמים, שמספקת לכל נברא את השפע המגיע לו בדיוק מוחלט.

צריך להבין שהכל התחיל מאחדות. ולכן כמו שיש כוחות רבים בעולם כך יש גם אנשים רבים בעולם. וייחוד כוחות כל האנשים לכח אחד, ע”י פעולה ומאמץ ליצור חברה שיוויונית המבוססת על אחדות וערבות הדדית, מורידה אור גדול לעולם, אור של אחדות שמשפיע טוב לכל נברא. הפעולה הזאת יוצרת ייחוד. הייחוד הזה נקרא: הוי”ה – אלוקים.

המונית מתקרבת למלון. אני מתמלא לפתע בביטחון שהכל יסתדר. האור של חנוכה יאיר גם לי ויחבר אותי עם כלל עם ישראל. ירחיב את המסלול הצר והמחניק שבו אני נמצא כעת. המונית עוצרת בצומת האופרה, כשהרמזור מתחלף לירוק היא פונה ימינה לבולוואר האוסמן. שדירת האוסמן היא רחוב ארוך ורחב ידיים מוקף בארכיטקטורה קלאסית ובחנויות מוארות. הברון ז’ורז’ אז’ן האוסמן, על שמו נקראת השדרה, היה מושל המחוז שבו נמצאת העיר פריז בתקופת נפוליון השלישי, לפני כ-150 שנה. העיר פריז שמכירים מליוני התיירים שמבקרים בה מידי חודש, נראתה אז אחרת לחלוטין. רחובות צרים ובתים מגובבים שנבנו טלאי על טלאי במהלך ימי הביניים פגעו בזרימת התנועה בעיר, בניקוז הביוב ותנאי הסניטציה בשכונות הצפופות של העיר.

לברון האוסמן נמאס. העיר הייתה צפופה, מלוכלכת, מגפות פרצו ללא הרף.  לכן, בהנחייתו ובגיבויו של נפוליאון השלישי, אחיינו של נפוליאון בונפרטה, יזם תוכנית שכונתה “האוסמניזציה של פריז”. טרנספורמציה נרחבת במבנה העירוני של העיר. שכונות שלמות נהרסו, שדרות ורחובות שלמים נבנו במקומם. אופיים של מרכז העיר והמחוזות הסובבים את העיר נקבע. פארקים, גנים ציבוריים ואנדרטאות מרשימות נבנו. חוק לקביעת אופי וצורת הבתים נקבע. תשתית מים וביוב חדשה נבנתה והעיר קיבלה מראה שמבוסס על שדרות רחבות, גנים ואזורים פתוחים בתוך המרקם העירוני. ע”י כך הפך המראה המחניק של העיר עם הסמטאות המטונפות למרחב זורם, רחב, מרחיב לב, נקי וידידותי לתושבים.

המונית נוסעת בשדרה הרחבה, אני מנסה לדמיין את הסמטאות הצרות והמלוכלכות שהיו כאן לפני 150 שנה. ונזכר דווקא בחג הסוכות. הסכך של הסוכה צריך להיות עשוי מפסולת גורן ויקב, והסוכה עצמה נקראת צל האמונה, מקום מקודש ומאוחד. איך שני ההפכים האלה עובדים יחד? מצד אחד פסולת ומצד שני קדושה גדולה? איך קדושה גדולה יכולה להתלבש בפסולת?

מה הקשר בין סוכות לחנוכה? הסכך שעשוי מפסולת מייצג את ההסתרה על האור. ההסתרה מתבטאת בעולמנו כטומאה, מקומות בנפש שעסוקים בפירוד, בלכלוך וחושך, מחשבה צרה וצפופה שדואגת בעיקר לאדם ולצרכיו, בדידות ובידוד חברתי.  אבל בתוך הפסולת הזאת, אפשר לקרוא לה גם אגו או רצון לקבל, בתוכה פנימה מסתתר אור גדול. אור של חיבור ואחדות. זה הרמז של הסוכה ליכולת של כל אחד מאיתנו להפוך את החושך לאור, להפוך את הרצון לקבל לעצמי, לרצון להשפיע לזולת. ולכן סוכות הוא זמן השמחה. כי כשמשיגים את הייחוד הזה, בין מה שנראה כדין, פסולת, טומאה ופירוד לבין הקדושה ומבינים שכל הקשיים האלה נועדו כדי להגדיל את כלי הקבלה שלנו, כדי שיוכלו להכיל אור גדול ולהשפיע טוב באמצעותו לעולם כולו,ואז יש שמחה. כי הסמטאות הצרות בנפש, הופכות לשדרות רחבות ידיים שיכולות לקלוט חברים רבים ולהשפיע להם טוב.

המונית מסתובבת מבולוואר האוסמן לרחוב צדדי שמוביל ליעד שלי. הרחובות הקטנים משובצים בבתי מלון קטנים, בתי קפה, מסעדות, מאפיות, חנויות מזכרות וחנויות ספרים. על חלק גדול מהמסעדות והמאפיות מופיע שלט בעברית “כשר” או “כשר למהדרין”. אני לא יודע אם אצליח להדליק נרות הערב, אני חושב, אבל סופגניה הגונה וטעימה כנראה שאזכה לאכול…

אור או חושך? המונית עוצרת ליד המלון. אני משלם, יוצא ונכנס ללובי. פקיד הקבלה פונה אלי בעברית במבטא צרפתי טוניסאי: החדר שלך יהיה מוכן בעוד רבע שעה, מנקים אותו עכשיו. אני מודה לו ומחליט לצאת לסיבוב קצר ברחובות הסמוכים. בחוץ קר מאוד. אני מוציא מהמזוודה מעיל וכובע גרב ופונה החוצה. לאחר כעשר דקות אני מבחין שהתרחקתי מאוד ומנסה להיזכר איך חוזרים חזרה. אין לי מפה. אני הולך לאט, מנסה להיזכר, מידי פעם עוצר ומביט סביב. פריז המוארת באורות ניאון, נראית חשוכה בעיניים שלי שמחפשות את האור האמיתי, האור הגנוז של חנוכה. אני מזהה מרחוק את הרחוב של המלון ומתחיל לצעוד במרץ. לפתע מישהו נוגע בכתפי. אני מסתובב אחורה, מולי עומדים שלושה בחורים צעירים, בני שש עשרה או שבע עשרה, הם מחזיקים ביד שקיות גדולות.

אתה צריך חנוכייה ונרות? שואל אחד מהם בעברית. אני מביט בו בתדהמה, אחר כך בשקיות שהם מחזיקים. השקיות מלאות בקופסאות קרטון עם חנוכיות פח ונרות. הבחורים נראים כמו חסידי חב”ד, אבל אני, עם כובע הגרב ומעיל הפוך העבה, נראה כמעט כמו כל עוברי האורח ברחוב, איך הם זיהו שדווקא אני זקוק לחנוכייה ונרות. איך הם ידעו שאני יהודי?

האור מתחבא בתוך הסכך העשוי מפסולת. החנוכייה והנרות המאירים הסתתרו בתוך רחובות העיר שהחשיכה לי את הלב. העצה ליציאה מהחשיכה היא פשוט להרחיב את הלב, לנסות למצוא אור בתוך מה שפסלנו. בתוך תכונות שלנו או של החברים שחשבנו שעדיף לבטל ולבער מן העולם. כי אין דבר מיותר בעולם, הכל נברא לשם גילוי האור שבתוכנו – האור שמחבר אותנו איש לרעהו. פרויקט הרחבת העיר פריז של האוסמן לימד אותי שיעור חשוב – כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להרחיב את רחובות הלב שלנו ולשפר את התשתיות שלהן. יותר ניקיון במחשבה, מבט יותר טוב בזולת, השפעה טובה.

רוחב הלב הזה מסתתר בדרך כלל בתוך הסמטאות הצרות של נפשנו, בתוך הפסולת, בתוך המקומות שחשבנו שאי אפשר לתקן. אהבת הזולת מבטלת את כל הקשיים שאנו חווים ויוצרת ייחוד נוסף – גילוי של האור בתוך המקומות החשוכים ביותר. בתוך כל מה שנראה לנו בזוי ופסול. כי בכל מקום אפשר לגלות את היכולת לאהוב באמת. את היכולת למצוא טוב בתוך הפסולת.להפוך את החושך לאור. לייחוד הזה בין הדינים לרחמים קוראים הוי”ה – אדנ”י.

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ… אני מגיע למלון ועולה לחדר. מניח את חנוכית הפח על השולחן קרוב לחלון. מוציא מהחפיסה שתי נרות. נר ראשון ושמש. קובע את הנר. מדליק בעזרת הגפרורים את השמש, מברך ומדליק נר ראשון של חנוכה. הנר דולק. אני מביט בו ולא מאמין. אני שר – מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ… ומבין שהיה כאן נס קטן, ואכן צריך לשבח את בורא העולם – מָ’עוֹז צ’וּר יְ’שׁוּעָתִי לְ’ךָ ראשי תיבות מצי”ל. אני ממשיך להביט בנר, ומרגיש הרגשה מוזרה ומיוחדת. לבד בחדר במלון פריזאי, אבל מול החנוכיה הדולקת אני לא מרגיש לבד, אני מרגיש חלק מעם ישראל כולו. מרגיש הצלה מהחושך.

הנר הדולק, אני חושב, הוא שלמות של כל הייחודים שבין עם ישראל לבורא. הייחוד השלישי, זה שרמוז באור הנר עצמו, הוא אור האחדות שלעתיד לבוא יאיר את העולם כולו, האור שבו נגלה את שלמות המצוות. אבל בחנוכה, למשך שמונה ימים, אנחנו יכולים לחוש אותו לזמן קצר. הייחוד הזה הוא הייחוד שבו יכול כל אדם להציץ בעתיד בתוך ההווה, לראות את השלמות של אחדות עם ישראל כפי שתהיה בגמר התיקון. לחוש איך מתנהג עולם מושלם, עולם שכולו שלום. זהו ייחוד של אחדות שלמה בעולם. ייחוד של קדושה. הייחוד הזה מאיר בחנוכה ונקרא ייחוד הוי”ה- אהי”ה.

מעניין, אני חושב מול הלהבה המרצדת. המקובלים מלמדים אותנו שהמילה נ”ר בגימטריה היא סכום שלושת הייחודים האלה:
הוי”ה – אהי”ה: מייצג את אור הקדושה שיחשוף בעתיד את שלמות המצוות והמעשים הטובים שעשינו, וילמד אותנו כיצד כל מעשה טוב שעשינו הוריד אור גדול לעולם.
הוי”ה – אלוקים: מייצג את הפיכת מקום הרשות, הנהגת הטבע, כל מה שאנחנו עושים ביומיום בתוך ענייני העולם הזה, ההתמודדות שלנו כבודדים בעולם, לערבות הדדית. לקדושה.
הוי”ה – אדנ”י: מייצג את הפיכת מקום העבירות, הקשיים, הנפילות שלנו, הרגשות השליליים שלנו כלפי הזולת, והפירוד שיש בינינו, לקדושה. לאחדות.

הנר מייצג למעשה את שלמות העבודה של האדם בכל רובדי המציאות: מקום הקדושה, מקום העבירה ומקום הרשות. כי כל רובדי המציאות צריכים להתחבר לשלמות אחת. אור האחדות של עם ישראל צריך להאיר בכל רגע של חיינו ובכל עיסוק ומעשה שאנו עושים, בין אם אנו בתחום הקדושה – עושים מעשה טוב , בין אם אנו בתחום הרשות – עושים פעולה הכרחית כמו אכילה, או עבודה לפרנסתנו, בין אם אנו נמצאים בתחום ההסתרה – מרגישים קושי, עצבות או אפילו מתנהגים באגואיסטיות . בכל שלושת תחומי המציאות עלינו לחפש בתוכנו את אור נר החנוכה, האור שמסתתר בתוך הלב שלנו פנימה.

 

מבוסס על מאמר: “ג’ ייחודים בנר ומשמעותם” מאת הרב שליט”א מתוך הספר “סדר חנוכה “.   

תגובות

(0)