חמישים שנה בחמישים יום

חמישים שנה בחמישים יום

מי פוחד מהחושך? טוב, זאת אולי שאלה לא צפויה, אבל בכל זאת – תגידו, גם אתם פוחדים מהחושך? התשובה הצפויה תהיה- מה פתאום! הילדים הקטנים שלנו אולי, אבל אנחנו…טוב, אז בבקשה רגע של כנות. אף אחד מאיתנו באמת לא פוחד מהחושך ?

אז הנה עובדה סטטיסטית. סקר שערך המשרד לביטחון פנים מגלה שמחצית מתושבי ישראל פוחדים לצאת החוצה לאחר רדת החשיכה. קשה לנו להודות, אבל בפועל חלק גדול מאיתנו ממש חושש מפעולה יומיומית – יציאה מהבית בערב לאחר רדת החשיכה. מציאות קשה של אלימות, גניבות, ושאר איומים לא נעימים ששוטפים את הרחובות שלנו בשנים האחרונות גורמים לנו להסתגר בבית. לאבד את החופש. האם זה סוג של כליאה עצמית מרצון ?

הנתון הזה מעניין בגלל סיבה נוספת ומעניינת. המציאות של יהודי מתחילה דווקא מהחשיכה. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד…יום חדש במציאות של עם ישראל מתחיל בלילה. בזמן החושך, בזמן של חיסרון האור. החשיכה היא סוג של שאלה, של חיפוש תשובה. המילוי, האור, הוא התשובה לשאלה.

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית? כך מתחילה התורה שבע”פ. המשנה הראשונה במסכת ברכות, המסכת הראשונה בסדר המשניות, מתחילה בשאלה. והשאלה היא מתי אפשר להתחיל למלא את הכלי באור? מתי אפשר לקבל תשובות לשאלות שעולות בקרבנו? כי ערבית הוא זמן תחילת החושך, וקריאת שמע היא הייחוד השלם של האור והכלי. אבל התשובה שהמשנה נותנת קצת מוזרה…שימו לב לתשובה: מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן…מה הקשר בין השאלה לתשובה?

 לכהן שנטמא אסור לאכול תרומה. התרומה שניתנת לכוהנים היא קודש, ולכן צריכה להאכל בטהרה. כהן שנטמא צריך להיטהר בטבילה ולחכות עד אחרי שקיעת השמש כדי שיוכל לאכול תרומה. הטבילה לא מספיקה. כדי להיות טהור הוא צריך לחכות לרדת החשיכה, לרגע שבו מתחיל להתעורר החיסרון. הזמן הזה, מלמדים אותנו חז”ל, הוא זמן צאת הכוכבים.

אם ככה, למה המשנה לא מציינת שזמן קריאת שמע בערבית הוא זמן יציאת הכוכבים, למה לתת הסבר עקיף כל כך? מה הקשר בין טהרת הכהנים לקריאת שמע של ערבית חוץ מהזמן הזהה?

גם ספר הזוהר נפתח בשאלה: רבי חזקיה פתח… מאן שושנה? רבי חזקיה שואל על הכתוב “כשושנה בין החוחים”, מהי שושנה? ועונה – זוהי כנסת ישראל. כנסת ישראל היא קיבוץ כל הכלים, כל הרצונות, כל נשמות עם ישראל. יש לה שני מצבים: גדלות וקטנות. כשהיא בקטנות, במצב של תחילת התהוותה, היא נקראת שושנה בין החוחים – למרות שהיא שלמה ויפה כשושנה, היא עכשיו חסרה את אור החכמה, ומרגישה חסרת חיים – בין החוחים, בין הקוצים. אבל, המקום הזה הוא מקום של שאלה, של ברור בין טוב לרע, בין קוצים לאורות. וע”י ברור נכון היא יכולה לחזור למצב הגדלות. מצב שבו היא מתמלאת חזרה באור, ואז נקראת כנסת ישראל, כי היא כונסת יחד את כל האורות של ישראל ומשפיעה אותם לעולם.

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית? עוד שאלה מתעוררת מהפתיחה הזאת למסכת ברכות. למה שואלים ממתי קוראים את קריאת שמע בערב. למה לא להתחיל מקריאת שמע של שחרית. הרי בבוקר אנחנו מתעוררים לכאורה ליום חדש, רעננים, נמרצים, מבחינה פיזית זאת ההתחלה. הגמרא עונה תשובה פשוטה: את הסדר הזה למדה המשנה מבריאת העולם: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד…זוכרים, סדר היום של יהודי מתחיל בלילה, לא בבוקר. כמו השושנה, כנסת ישראל, גם אנחנו מתחילים מתוך חיסרון, מתוך שאלה, כדי להגיע לבוקר, למילוי הכלים באור. זאת הדרך היחידה להתפתחות האדם. הכח הזה, מסביר הרב אברהם ברנדווין זצ”ל, ייחודי לאדם, הוא מביע את רצון האדם להבין ולדעת. לברר את האמת. כי בלי חיסרון, בלי שאלה, אין אפשרות להשיג את האור.

 החוק הזה נטבע בבריאה כבר במעשה בראשית: ההעדר קודם להוי”ה. אי אפשר למלא כלי מלא, אז צריך ליצור כלי חסר. לכן סדר העבודה שלנו נראה כל מורכב וקשה: השעבוד קודם לחירות, הגלות קודמת לגאולה, יצר הרע קודם ליצר הטוב, שאלה קודמת לתשובה. זה נראה קצת כמו מסע ייסורים…אבל האמת היא שזה מסע לשחרור מעבדות, מצרות אופקים, ממגבלות המחשבה, מחוסר יכולת להתחבר לזולת ולאהוב אותו. כי המילוי של האור הוא למעשה מילוי של אהבה שלמה.

האם הפחד שלנו לצאת לרחובות לאחר רדת החשיכה מלמד משהו?

וְהַבּוֹר רֵיק אֵין בּוֹ מָיִםמים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. כך דורשים חז”ל במסכת שבת את הפסוק שמספר על השלכת יוסף אל הבור ע”י אחיו. כשמקום החיסרון, מקום השאלה, ריק, אין בו מים שהם תורה, אחדות, אהבת אחים, אין אפשרות למלא אותו, ואז הוא כשושנה בין החוחים, קוצים דוקרניים ממלאים את מקום החיסרון, נחשים ועקרבים ושאר מזיקים. פשע ברחובות, אלימות…

 אז מי ימלא את הבור במים, מי יענה על השאלה, מי ילמד אותנו איך להתחבר, מתי בדיוק קוראים קריאת שמע, קריאת הייחוד השלם, בזמן החיסרון הגדול – בזמן רדת החשיכה? הכוהנים. כהן שנטמא, שהיה במקום של חיסרון, טובל ומחכה בקוצר רוח לרדת החשיכה. הוא יודע שזה הזמן שבו הוא יכול לשוב ולהשפיע לעם ישראל ממידת החסד שלו ע”י אכילת התרומה, אכילה קדושה. המשנה רומזת לנו דרך התשובה לשאלה: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית, סוד גדול. זמן צאת הכוכבים הוא לא זמן מקרי. את החושך אפשר למלא רק בחסד, בנתינה, כמו הכוהנים. כי למעשה כולנו כוהנים. זה היעוד הסופי של עם ישראל כולו, להפיץ את בשורת האחדות לעולם כולו.

 מהי שאלה? השאלה היא הבעת רצון למילוי באור. היא הפיכת האגו, הרצון לקבל, לרצון לקבל על מנת להשפיע. לנתינה. לחסד. להשפעה לחברה. פרשת בהר נפתחת במצוות השמיטה. מה ענין שמיטה אצל הר סיני? שואל רש”י. גם כאן השאלה עוזרת לנו לבירור עניין חשוב. כמו שמצוות שמיטה, כל פרטיה נאמרו בהר סיני, כך גם כל המצוות האחרות פרטיהן נאמרו גם הם בהר סיני? זה הסבר יפה, אבל מה רש”י מחביא בתוכו?

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’.

השמיטה היא מצווה התלויה בארץ. רק בארץ ישראל אפשר לקיים אותה. ארץ מלשון רצון. מכאן שארץ ישראל מייצגת את הרצון המקודש, הרצון להשפיע. השמיטה נקראת כאן: שַׁבָּת לַה’. זאת אומרת שהארץ תקיים את השמיטה בשנה השביעית מתוך כח עליון, גם אם אנחנו לא נרצה בכך. אבל אם נרצה בכך, נתחבר לכח העליון, לאור, ואז נתחבר לשפע, הכלי יתחבר לאור, השאלה תקבל תשובה, הרצון לקבל יהפוך למשפיע: וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים…התבואה של השנה השישית, השנה שלפני שנת השמיטה, תספיק לשלוש שנים. לשנה השישית, לשנת השמיטה, ולשנה שאחריה, השנה שמינית, שבה מחכים להבשלת התבואה החדשה. הרצון המתוקן שלנו ממלא את הרצון, את הבור הריק, במים, בשפע גדול. השמיטה מייצגת את כל המצוות, היא מלמדת אותנו כיצד עובדים על הרצון לקבל, לכן היא מספרת את הסיפור של כל המצוות, שנועדו כדי להביא אותנו להיות טובים ומשפיעים יותר.

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה… וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִישִּׁים … יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִישִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ: כִּי יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ…

 לאחר כל שבע שמיטות, מגיעה שנת החמישים. היובל. אבל שנת היובל כבר לא נקראת שַׁבָּת לַה’, אלא: קֹדֶשׁ…למה. מה ההבדל בין שנות השמיטה לשנת היובל?

 שנת השמיטה היא בחינת שבת, מסביר המשך חכמה, לאחר שש השנים, כמו ששת ימי השבוע, השבת, שנת השמיטה מתברכת מאליה. כולנו מכירים את זה – מי שטרח בערב שבת…השבת קדושתה קיימת וקבועה מששת ימי בראשית. כל שאנו צריכים זה להתכונן אליה בששת ימי החול, לשבות בשבת ולהתחבר לקדושתה. אבל שנת היובל היא בחינת יום טוב שנקרא קודש, זאת אומרת שאם אנחנו לא נקדש אותו, הוא לא יתקיים. אֵלֶּה מועֲדֵי ה’ מִקְרָאֵי קדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אתָם בְּמועֲדָם. אם לא נשחרר את העבדים ביובל, אם לא נחזיר את הקרקעות לבעליהן, אם לא נתקע בשופר, היובל לא יתקיים.

שבע שבתות, שבעה שבועות, ארבעים ותשעה ימים, נמשכת ספירת העומר. מידי שישה ימים יש לנו מעין שמיטה קטנה, היום השביעי. שמיטה של כל רצונות המקולקלים שלנו והתחברות לרצון להשפיע. בכל שבוע מתוקן רצון אחר על כל גווניו: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד, מלכות. היום השביעי שבכל מידה, הוא המלכות שלה, הרצון השלם, בחינת שבת, בחינת שנת שמיטה. ביום הזה אנחנו רוצים להגיע לביטול כלפי האור, לרצון שמתוקן בשביל להשפיע.

אם עשינו את ההכנה במשך שבעה שבועות, שבע מידות שלמות… אם עבדנו על היחס שלנו לאנשים שסביבנו, אם השתדלנו להיות יותר מאוחדים עם האנשים שמקיפים אותנו, עוזרים, קשובים, תומכים, חומלים, מוותרים…אם מתוך החיסרון הפנימי, מתוך החושך, מתוך הקושי, קראנו לקודש, ביקשנו להיות טובים יותר…אז יגיע היום החמישים, יום מתן תורה, היובל הקטן של כל אחד מאיתנו, שבו כל העבדים משתחררים, כל השעבודים הפנימיים שלנו. ואז נוכל לתקוע בשופר. שופרו של משיח. מילוי כל הכלים באור החכמה, בשמחה, באהבה, ברצון להתחבר, בשלום…כנסת ישראל תכנס את כל האורות ותיפרד מהקוצים המקיפים אותה. הרחובות שלנו יהיו בטוחים, רחובות הלב ייפתחו, וגם רחובות הערים יתמלאו באור…חברה חדשה תתגלה…נפסיק לפחד מהחושך.

 

 

תגובות

(0)