זה לא חלום // פרשת מקץ – חנוכה

זה לא חלום ויצא

לכבוד חנוכה, אולי נתחיל עם תרגיל דמיון מודרך: דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הזאת – ערב אחד אתם חוזרים הביתה מיום עבודה ארוך, בחוץ גשום וקר. אתם בודקים את תיבת הדואר. מונח שם קטלוג צבעוני של חברת נסיעות עם תמונות ססגוניות של נופים מרחבי העולם. הגיע הזמן לאיזה חופשה קצרה, אתם חושבים לעצמכם, שווה לבדוק מה הם מציעים. עולים הביתה, מכינים משקה חם. מתיישבים על הכורסה ומעלעלים בחוברת. באחד הדפים תופסת את תשומת ליבכם מודעה קצת מוזרה: “טיול ומסע מודרך להרי החושך ומעבר להם. שבעה ימים. פנסיון מלא. הכל כלול – אפילו הפנסים.”

הרי החושך? מי נוסע לטיול במקום חשוך כל כך? בטח קר שם, אתם מהרהרים לעצמכם ועוברים לעמוד הבא. אבל המודעה הזאת לא עוזבת אתכם. המחשבה מטרידה. הרי החושך – איפה בדיוק זה נמצא? המודעה לא ציינה באיזו יבשת, או באיזו מדינה נמצאים ההרים האלה. אתם חוזרים למודעה. למטה, באותיות קטנות מופיע פירוט המסלול. הפירוט קצר מאוד ותכליתי:

“מסע בהרי החושך למיטיבי לכת ובעלי ראיה טובה. בסוף המסע, ביקור בממלכה קטנה וייחודית: ממלכת קציא”.

יכול להיות שגם אלכסנדר מוקדון נתקל במודעה הזאת. יכול להיות גם שלא…בכל מקרה הוא עשה את המסלול הזה. יום אחד הוא החליט לבקר במקום שנמצא מעבר להרי החושך. סיפורים רבים על המקום הזה הגיעו לאוזניו, הוא לא האמין להם, אבל לא שליט כמוהו יוותר. מי שכבש עד מותו בגיל 33 את רוב עולם העתיק, לא נרתע מהרי החושך…כך הוא חשב.

הוא יוצא למסע. המטרה- לחצות את הרי החושך ולבקר בממלכה המופלאה. כשהוא מגיע לשם יוצא המלך לקבל את פניו. בידיו הוא נושא לחם יצוק מזהב בתוך כלי זהב. אלכסנדר מוקדון מביט בו בפליאה – תגיד לי, אתה חושב שאני צריך את הזהב שלך? הוא שואל את המלך, הרי יש לי בלי סוף. המלך מביט בו בפליאה – האם אין לך מה לאכול בארצך שבאת עד לכאן?

שיחה מוזרה בין שני מנהיגים. לחם מזהב מוגש לשליט הגדול בטקס קבלת הפנים, והמארח עז הפנים שואל את האורח אם אין לו מה לאכול בארצו. ככה מקבלים אורחים?

אבל אלכסנדר מוקדון לא מופתע. לא באתי בשביל מזון, הוא עונה למלך המארח. באתי לראות איך אתה דן דין צדק…טוב, אם ככה הכל בסדר, חושב המארח. הוא מארגן לאורח המכובד סוויטה מלכותית במלון הכי קרוב לארמון. חמישה כוכבים, אל תדאגו… ומבטיח לעדכן אותו ברגע שיתקיים משפט.

לאחר מספר ימים מגיע שליח מארמון המלך ומבקש מאלכסנדר מוקדון להתלוות אליו. כשהוא נכנס לארמון הוא מבחין במלך יושב על כסאו ומולו עומדים שני אנשים. המלך המארח מסמן לאלכסנדר מוקדון להתיישב לידו. הוא מתיישב. המשפט מתחיל.

כבוד המלך, פותח התובע, האיש הזה מכר לי חורבה! שילמתי לו את כל הסכום ומספר ימים לאחר שנחתם החוזה מצאתי בחורבה אוצר. אני קניתי חורבה, לא קניתי אוצר! ברצוני להחזיר לו את האוצר.
מה תגובתך? שואל המלך את הנתבע.
מכרתי לו את החורבה ואת כל מה שבתוכה, ענה הנתבע, האוצר שייך לו.

פיו של אלכסנדר מוקדון נפער בתדהמה. תובע ונתבע כאלה לא חלם לפגוש. אנשים מוזרים יש בממלכה הזאת. הדיון המשיך והתפתח. הוא המשיך להקשיב.

המלך פנה לאחד האנשים ושואל אותו: יש לך בן? כן. עונה האיש. ולך, פונה המלך לאיש השני, יש אולי בת? כן עונה האיש השני.השיאו אותם אחד לשניה וכך יהיה האוצר הזה מתנת החתונה שלהם, פוסק המלך.

עכשיו אלכסנדר מוקדון כבר באמת לא מאמין למשמע אוזניו. הוא בהלם מוחלט. מה בדיוק עשית פה? הוא שואל את המלך.
מה, לא שפטתי טוב?
אלכסנדר מוקדון מביט בו ברחמים, אתה יודע איך היו שופטים בממלכה שלי?
איך? שואל המלך המארח.
הורגים את שניהם והממלכה לוקחת את האוצר…

הביטו שוב בתמונה שמעטרת את המודעה על הטיול להרי החושך. תמונה מוזרה. התמונה כהה מאוד, הרים גבוהים, הכל מסביב חשוך, כמעט ולא מבחינים בפרטים. אבל באופק, מאחורי ההרים מציץ פס אור לבן דק, כמעט בלתי נראה. ממש כמו הרגע הראשון של עלות השחר לאחר לילה חשוך במיוחד. אולי שם, אתם חושבים, אולי שם מסתתרת הממלכה הסודית הזאת. ממלכת קציא.

פתאום אתם נזכרים במשהו. ניגשים לספריה ושולפים ספר. מעלעלים בו במהירות, חוזרים לכורסה החמה, הגשם בחוץ יורד ללא הפסק, מקיש על התריסים, זורם במרזבים, מחלחל לאדמה, מוריד לעולם שפע גדול. מתחילים לקרוא. הקדמה לספר הזוהר, אות ל”ח: “…ואם תרצה לידע בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש מבחינה ג’ של הרצון לקבל, שבמין החי, עד הבחינה ד’ של הרצון לקבל שבמין האדם. אומר לך, שהוא כמו ערך בריה אחת של המציאות כלפי כל המציאות כולו. כי הרצון לקבל שבמין החי, החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו רק בשיעור המוטבע באותה הבריה בלבדה מה שאין כן האדם שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה לרכוש לו כל הישות שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה רוצה מאתים, וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו הולכים ומתרבים עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות שבעולם כולו“.

תגיד, פונה המלך המארח לאלכסנדר מוקדון, יורד אצלכם גשם? כן. עונה אלכסנדר מוקדון.
והשמש זורחת אצלכם? כן. ובהמות יש לכם בארץ שלך? בטח! עונה אלכסנדר מוקדון במבט של תמיהה על השאלות המוזרות.

תיפח רוחו של אותו האיש, מסכם מלך קציא , לא בזכותכם יורד גשם, לא בזכותכם זורחת השמש, אלא בשביל לשמור על חיי הבהמות שחיות אצלכם.

סיגרו את קטלוג הנסיעות. מסתבר שלא היה צורך במסע מודרך של שבעה ימים עם פנסיון מלא. עשיתם את המסע הזה עכשיו. אנחנו עושים אותו בכל רגע. הרי החושך מסתירים לנו את האמת. הם כל כך גבוהים ומאיימים וקשה לנו לחצות אותם. האמת היא שבדרך כלל אנחנו מוותרים מראש, נרתעים מהקושי העצום ולא מנסים לראות מה יש מעבר להם.

תיפח רוחו של אותו האיש, אומר מלך קציא… מי זה “האיש” הזה? למה הגשמים שיורדים והשמש שזורחת יורדים בזכות הבהמות ולא בזכות האיש. מה אשמים כל שאר האנשים?

הרצון לקבל העצום, מיוצג ע”י אלכסנדר מוקדון. הוא מספר לנו את סיפורה של התרבות שמנהלת את העולם, תרבות יוון, שמחליפה פרצופים ושמות, אבל ממשיכה גם היום לעשות הכל כדי להשתלט על העולם. תרבות שמחנכת את בני האדם לעשות הכל כדי להשיג יותר. גם אם זה לפגוע באנשים מסביב. חברה כזאת, שבה אחד מנצל את השני, אינה ברת קיום. אז למה בכל זאת היא מתקיימת, למה יורד הגשם וזורחת השמש? בזכות הבהמות. כדי שתהיה אפשרות לבהמה, לרצון לקבל הנמוך והבהמי שלנו, להזדכך ולהפוך לרצון לקבל על מנת להשפיע.

ע”י הצגת הטוב המוחלט, מעמיד מלך קציא מראה בפני האיש ההוא, אלכסנדר מוקדון. מי שבשם הרצון לקבל על מנת לקבל, כבש את רוב העולם העתיק, מקבע בתודעה של אזרחי ממלכתו, ממלכת האגו, הנהגה של ניצול הזולת והאדרת ההצלחה האישית. מי שיש לו מנה, מספיק לקיומו, לא מסתפק ורוצה מאתיים, מי שיש לו מאתיים, בטח רוצה ארבע מאות…הבנתם את הרעיון. זה קורה לכולנו…לא? אז איך חוצים את הרי החושך שנמצאים בתוך כל אחד מאיתנו. איך נפטרים מאלכסנדר מוקדון שבתוכנו. איך מחזקים את מלך קציא שלנו שמתחבא מעבר להרי החושך הגבוהים שמסתירים לנו את האמת?

קץ שם לחושך. כך פותח רבי חייא את פרשת “מקץ” בספר הזוהר. קץ שם לחושך, הוא ממשיך ומסביר, זהו קץ של השמאל. השמאל הוא הרצון לקבל רק לעצמנו, רצון לקבל כזה מחשיך את העולם. הוא משוטט בעולם, בתוכנו, ומסית בני אדם לחטוא. להחטיא את האמת. להשתמש ברצון לקבל על מנת לקבל לעצמי על חשבון כל העולם, במקום להפוך את הרצון לקבל לכלי של השפעה לכל העולם.

מי זה מלך קציא? אתם חושבים, האם הוא מייצג את גמר התיקון. את קץ הימים שבהם אנו צריכים לתקן את הרצון לקבל ולהפוך אותו להשפעה. בבית המשפט של מלך קציא המחלוקת היחידה היא איך להשפיע יותר לזולת. ואולי בגלל זה, מי יודע, נקראת הממלכה “קציא” – מלשון קץ י”א, סוף הימים שבהם אין חיבור טבעי בתוך המציאות בין אות ו’ לאות ה’ שיחד הם י”א. בין השפע למקבל השפע.

יוסף מוסיף חיבורים טובים בעולם. כל עוד לא תוקנו כל כלי הקבלה, עלינו להמשיך ולעשות חיבורים טובים על מנת ליצור חיבור שלם של ירידת שפע מהשמיים שמיוצגים ע”י אות ו’ שבשם הוי”ה לארץ שמיוצגת ע”י אות ה’ אחרונה שבשם הוי”ה. כי בזמן שהם בחיבור שלם, המציאות שלמה ומאוחדת. יורד שפע עצום לעולם בזכות בני האדם, בזכות מעשיהם הטובים, בזכות חיבור טוב בין כולם, ללא הבדלי מעמדות, עדות, מגזרים או כל סוג אחר של הגדרה מפלגת.

זה לא חלום. החלומות של פרעה מעמידים זה מול זה את הקדושה מול הטומאה. פרעה חולם, בתוך תוכו הוא יודע את האמת. אבל רק יוסף יכול להוציא את האמת לאור. יוסף הוא נקודת החיבור בין שמיים לארץ. בנקודת החיבור הזאת צריך לב טוב, רצון לחבר. קץ שם לחושך, יש זמן קצוב, אומר הזוהר, לחושך ולאור, לאלכסנדר מוקדון ולמלך קציא. החושך, יוון, הוא כלי לגילוי האור. צריך לגלות בתוכו את הטוב. עד שהחיבור השלם הזה יקרה, יורד לעולם שפע מוגבל רק כדי לקיים אותנו, את הבהמה שבתוכנו, את הגוף שלנו עד שנתעורר מהחלום ונבין שכדי לחצות את הרי החושך שמפרידים ביננו צריך פשוט לקשור קשרים טובים.

צריך ללמוד להתחבר, להקטיר קטורת, מלשון קשר, שכוללת את י”א הסממנים שבתוכם יש הכל –  מצד אחד עשרה סממנים עם ריח מענג ומבושם ומצד שני סממן אחד עם ריח לא כל כך נעים – החלבנה. אבל בלעדיו, בלי הסממן הלא נעים הזה, לא הייתה הקטורת בעלת ריח נפלא כל כך.

סיגרו את קטלוג הנסיעות. פיתחו חלון. אולי התחיל שוב לרדת גשם. שילחו יד החוצה, תנו להירטב הביטו במי הגשמים ששוטפים את היד, מנקים ומטהרים אותה. אלה גשמי ברכה, אין ספק. כנראה שבכל זאת אנחנו מצליחים להתקדם לעבר התכלית. גם בתוך שבע השנים הרעות לכאורה, אפשר לראות את השנים הטובות. זה רק כיסוי זמני. הכנה לאור הגדול. כמו האור הגנוז שמתגלה מידי שנה בחנוכה ומלווה אותנו, שומר עלינו, בימי החושך, בגלות הארוכה. מזכיר לנו שאנחנו, כולנו יחד, כלי שלם לאור אינסוף.

תגובות

(0)