התקווה השחורה הגדולה // פרשת ויצא

התקווה השחורה

דלתות המטוס נסגרות, רעש המנועים מתגבר, המטוס מתחיל לנוע בנסיעה איטית לעבר המסלול, מתיישר, ואז מתחיל להאיץ, רעש המנועים מתגבר עוד ועוד, ואז מגיע רגע ההתנתקות מהקרקע. ברגע הזה הייתי בדרך כלל עוצם עיניים, מדמיין שאני שוב בבית ממנו יצאתי לפני שעתיים או שלוש, ומנסה להשקיט את העצבות שמתחילה להתפשט בגוף. עוד טיסה מיני רבות. הגיע זמן שבו הפסקתי לספור את מספרן. ובכולן היה הרגע הזה. רגע הניתוק.

עוד טיסה, עוד נסיעה, עוד תחושת גלות. נסיעות של שבוע שבועיים – לפעמים רק יומיים שלושה, עבודה, פרנסה, ושוב חוזרים הביתה. הכל לכאורה שגרתי לחלוטין. אז למה תחושת החיסרון התהומית הזאת?

אמת מול שקר. יעקב הוא מידת האמת ועכשיו עליו ללכת למקור השקר. לבן הארמי, “ארמי” אותיות “רמאי“. וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה –  יעקב יוצא מבאר שבע, מסביר הרב שליט”א, מקום של בארות, שבעת ימי בראשית, מקום של שפע, והוא יורד למקום המזוהם ביותר, משכן הקליפות. בדרך לשם הוא מאבד הכל. את כל רכושו הוא נותן לאליפז בנו של עשיו שנשלח ע”י עשיו להרוג אותו. הרכוש של יעקב הוא התחליף – “עני חשוב כמת”. יעקב יורד לחרן כשהוא לכאורה נחשב כמת.

יעקב מאבד הכל. לא רק את הרכוש. לבן מנצל אותו ללא הרף. הוא עובד מסביב לשעון, אין לו זמן ללמוד תורה, התנאים קשים ולבן משנה את התנאים ללא הרף. היה לו הכל ופתאום אין לו כלום. אבל יעקב נחוש. הוא יודע למה הגיע לחרן, הוא יודע מה צריך לעשות שם, והוא מבין שכל זה למעשה מגרש אימונים לבניית הנפש מחדש. יעקב יוצא לגלות.

מהי גלות? גלות הנפש, ממשיך ומסביר הרב שליט”א, גלות הדעת, ריקון הנפש היהודית מכל וכל. אין מדינה, אין בית, אין רכוש, אין דעת, אין לאום, מפוזרים בכל העולם כולו. אין כלום. חיסרון גמור. עכשיו אפשר להתחיל לעבוד…

המצווה האחרונה שקיים בעל התניא הייתה הבדלה. את ההבדלה האחרונה שלו בעולם הזה עשה בעל התניא על קפה שחור. זה היה מוצאי שבת האחרון לפני שהסתלק. למרות שהיה חולה וחלש עשה את ההבדלה בעצמו. אבל למה על קפה שחור ולא על יין? לכאורה, בגלל חולשתו הפיזית שהקשתה עליו לשתות יין. אבל היה בזה למעשה – כמו כל פעולה פיזית של צדיק – סוד גדול ותיקון גדול.

התקווה השחורה – לא, זה לא שם של שחקן כדורסל מבטיח. כך נשמע ביידיש צמד המילים “קפה שחור” – “שווארצע קווה”. המילה קפה נשמעת כמו המילה קווה. חסידים וצדיקים אמרו שכששותים קפה צריך לכוון לפסוק ” קַוֵּה אֶל הוי”ה”.

כל הענין של הבדלה הוא הדעת. לדעת להבחין בין קודש לחול, בין שבת לששת ימי השבוע, בין עם ישראל לעמי העולם. הבדלה היא כח פנימי עצום. בירור של טוב מתוך הרע. בכל אדם יש קודש וחול, שבת וימי השבוע, בחינת ישראל ובחינת גויים. כל אלה הם כוחות פנימיים באדם שעליו לברר ולתקן.

“ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, וע’ אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות, שהם עובדי השם יתברך השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השם יתברך. וכן באומות העולם עצמם יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה…” [הרב אשלג | הקדמה לספר הזוהר]

פנימיות וחיצוניות הם לא מושגים ארכיטקטוניים. פנימיות וחיצוניות הם כוחות מנוגדים שמתוך המאבק ביניהם ומתוך הבירור ביניהם, נבנה העולם. בעל התניא הוריד לעולם לכל אורך חייו אור גדול. אור ישר. תורה נקראת אור ישר. זה שפע של חכמה שיורד מלמעלה. אבל כדי שהיא תתלבש בעולם, בנפשות בני ישראל, צריך אור חוזר. אור חוזר הוא הכלי שבו מתלבש האור הישר. תפילה היא אור חוזר. תפילה היא תקווה, קו שבוקע את כל הרקיעים ומגיע עד לאור אינסוף – ” קַוֵּה אֶל הוי”ה”. זמן קצר לפני שהוא נפרד מהעולם הזה, משאיר בעל התניא לעם ישראל את כח התקווה בתוך השחור. הכח לקוות ולהתפלל לגאולה בתוך הגלות. ואז, תוך כדי ההבדלה הוא מרים את עיניו לתקרה…

תדעו, הוא  אומר לנוכחים תוך שהוא מביט בתקרה, שמה שאני רואה עכשיו זה לא תקרה, קורות ולוחות עץ, אלא אני רואה את דבר ה’ שמהווה את התקרה. את המחשבה והדיבור שמרכיבים את המציאות הגשמית, את המעשה.

יעקב הלך לחרן כדי למצוא את המחשבה והדיבור האלוקיים בתוך המעשים הגשמיים ביותר.
בדרך הוא עוצר בהר המוריה, הר הבית, ומתקן שם את תפילת ערבית. תפילת ערבית היא תפילת רשות, לא כך נפסק להלכה, אבל כך אמרו חז”ל. והמשמעות הפנימית היא שתפילת ערבית, התפילה היחידה מבין שלושת תפילות היום שנאמרת בשעות החשיכה, היא זאת שמבדילה בין רשות לרשות. קריאת שמע של ערבית נאמרת בתפילה זו. קריאת שמע, שמבטאת את האחדות השלמה של העולם, נאמרת בשעה שהעולם חשוך. זה הזמן הנכון ביותר למצוא את האור.

כשנער מגיע לגיל בר מצווה, הוא מקבל את היצר הטוב. עד אז מתפתח בו הרצון לקבל, היצר הרע. אלה הכלים שהוא מכין לקראת הכניסה לעולם של מצוות. מה היא המצווה הראשונה שהוא מקיים?

מהי באמת המצווה הראשונה שמקיים בר מצווה? במחשבה מהירה, אנשים רבים יגידו הנחת תפילין או קריאה בתורה. אבל למעשה המצווה הראשונה שהוא מקיים היא קריאת שמע של ערבית. בזמן ערבית, זמן של רצון לקבל, הוא מגלה את זמן קריאת שמע, הזמן של הרצון להשפיע.

יעקב יוצא לגלות בשבילנו. כדי להכין אותנו לבר המצווה הפרטית של כל אחד מאיתנו. בר מצווה זה לא רק גיל פיזי, אלא ובעיקר גיל רוחני. מי שמגלה בתוכו את הרצון להתחיל להשפיע ולעשות טוב לאנשים שסביבו, הגיע לגיל בר מצווה. לא משנה אם באותו זמן הוא בן שלושים, ארבעים או שישים.  

המצווה האחרונה של בעל התניא הייתה הבדלה. המצווה הראשונה שלו, כמו כל יהודי שהגיע למצוות הייתה קריאת שמע של ערבית. הבדלה וקריאת שמע הם אור חוזר. הבעש”ט מסביר שסדר התיקון של האדם כולל שלושה שלבים: הכנעה, הבדלה, המתקה. קריאת שמע, הוא מסביר היא למעשה הבדלה בין טוב לרע. היא מגלה לנו שלמרות החושך שמסביב, מאיר בעולם אור שעלינו לגלות, אור של אחדות.

בשלב ההכנעה אנחנו מקבלים עלינו את הגלות, את הקשיים שתוקפים אותנו בחיים, ולא מתייאשים. אנחנו מבינים שזוהי הדרך לתיקון הכלים שלנו – גילוי החסרונות שבתוכנו.
בשלב ההבדלה אנחנו כבר בתוך הגלות ועלינו להבדיל בין טוב לרע. לדבוק בטוב, בהשפעה, בנתינה, ללא הרף, כדי לגלות את ניצוצות האור בתוך הגלות החשוכה.
בשלב ההמתקה אנחנו כבר לאחר הבירור, אנחנו מבינים כבר שהכל טוב, שגם הרע והקושי היה לטובתנו. אנחנו מגיעים לדבקות שלמה.

“ובהיות האדם מישראל, מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחינת אומות העולם שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמו שנאמר [אבות פ”א]  עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואומות העולם, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל” [הרב אשלג | הקדמה לספר הזוהר]

מי לקח לאליהו הנביא את ה”ו”? התשובה היא – יעקב. יעקב לוקח לאליהו הנביא את האות “ו”. חמש פעמים בתורה מוזכר יעקב עם אות “ו” – “יעקוב”. חמש פעמים מוזכר אליהו הנביא בלי האות “ו” בשמו – “אליה”. יעקב, מסביר הרב שליט”א, אומר לאליהו הנביא, אני לא מחזיר לך את ה”ו” עד שתבשר על הגאולה השלמה. הוא לוקח את ה”ו” כמשכון.  זה נשמע קצת כמו משחק קטנוני, לא?

הגלות היא פיזור. זה כמו ספר שהדפים שלו מפוזרים, ממשיך ומסביר הרב שליט”א, וכשאוספים ומסדרים אותם לפי סדר העמודים, הנושאים והפרקים, מקבלים סיפור שלם, סיפור של גאולה. האות “ו” עוברת מאליהו ליעקב חמש פעמים. חמש, אומר השל”ה הקדוש, כנגד האות “ה”. הפיזור של הגלות זה כשאותיות “ו” ו”ה” אחרונה של שם הוי”ה לא מחוברות. כל המטרה של הירידה לגלות היא למצוא את הדפים של הספר ולסדר אותם בסדר הנכון. להעלות את כל ניצוצות האור שנפלו לקליפות מתוך הקליפות ולחבר את העולם באחדות שלמה. לחבר את האות “ו” לאות “ה” כדי ששם הוי”ה יהיה שלם. כדי לעשות שלום בעולם.

יעקב מבין שהוא יצליח לגלות את האור הגדול רק בתוך החושך. רק במקום הקליפות, בחרן – מקום של חרון אף, הוא יכול לגלות את האורות הגדולים באמת. יעקב, ישראל, לאה ורחל הם כל אחד ייצוג של אחת מארבע אותיות שם הוי”ה. ומהם יוצאים שנים עשר השבטים שיהוו את עם ישראל ויביאו לעולם את בשורת האחדות. אבל בשביל זה עם ישראל צריך להיות קודם כל מפוזר בתוך כל העמים, מסביב לעולם כולו. כי כדי לגלות את שלמות הבריאה צריך לגלות את האור שמסתתר בכל חלקיה.

בתוך החושך, צריך לגלות את התקווה. לעשות אור חוזר, אור של השפעה ונתינה. האור החוזר, העזרה לזולת, ההשפעה והנתינה, עושים אותנו דומים לבורא. זה התיקון המלא של הבריאה – להפוך ממקבל למשפיע. את זה אפשר לעשות רק כשמאבדים את האור. רק בתוך החושך. כי תקווה מתעוררת רק מתוך חיסרון וגעגועים. יעקב יצר בשבילנו את המציאות הזאת. הוא הגביר את הפנימיות שלו על החיצוניות וע”י כך יצר את עם ישראל. עכשיו כל איש ואשה בעם ישראל צריכים לעשות זאת בעצמם, כמו יעקב רחל ולאה. להגביר את הפנימיות על החיצוניות. להגביר את ההשפעה, הרצון לאחדות, אהבת ישראל, הרגש הזולת והערבות ההדדית על הפירוד, על השנאה, על החושך. זוהי לא עבודה שמיוחדת רק לצדיקים וקדושים, אלא עבודה של כל אחד ואחת מאיתנו. לכל אחד תפקידו הייחודי ועליו לגלות את האור באמצעות התפקיד שלו בעולם.

“ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב’ טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו, מוריד או מעלה את הכלל כולו” [הרב אשלג | הקדמה לספר הזוהר].

תגובות

(0)