השלם שבחסר

דעו שהכל עומד בסוף על אמונה. ואין הכוונה ל I believe וגם לא “אני חושב שכך או נדמה לי או כך אני רוצה לחשוב”. זה ערך מאד מאד חמקמק שהכל תלוי ועומד עליו.

צריך לברר היטב-היטב את ערך האמונה ולהאמין בו – עד כמה שזה אבסורד. הקושי, התקיעות והכבדות נובעים מחוסר אמונה שאכן מעשים שנראים קטנים למול רוע ענק נראים חסרי חשיבות.

ראשית, ההבנה שרוב הבניה בכלל נעשית בעולם הפנימי; זוהי הבנה כל כך חשובה – כי מלבד שהיא הופכת אותנו לבלתי תלויים באחרים, היא נותנת לנו המון מרחב פעולה בהסתר. צריך לתת לאמונה תוקף, לעשות מעשים קטנים קטנים פנימיים של הצלחה פנימית – מלא ניצחונות קטנים ופנימיים.

העולם חושב מאסות, והפגנות, וראשי חץ גרעיניים – בעוד ששינוי קטן במידות הפנימיות שלנו, יהפוך את האדם מאנושי לאלוקי. השינוי הקטן הזה, מיד מוקרן לעולם החיצוני והעולם מיד מתייפה. העולם הפנימי מקרין לחיצוני. לא צריך לפחד מאף אחד. השינויים הם לא חיצוניים. השינויים הם פנימיים בלבד. העולם לא ישתנה אם בני האדם לא ישתנו.

המשנה החברתית שלנו היא ״ספר הישר״, הקורא לאדם להיזכר באמת האוניברסלית שבו ובהרגש הטוב שיש לו, כאשר הוא מביע את הערכים הטובים שבו – לעומת האכזבה שמתרחשת אצלו כאשר הוא חוטא.

היום התבלבלו הסדרים בתוכנו בגלל שהחלפנו “אנחנו” ב”אני”. הדאגה להישרדות האישית החליפה את החסד, וההתרכזות האגוצנטרית החליפה את הרגש הזולת, וכל זה מתוך פחד וחוסר אמונה שאם אתקן את עצמי, ואפילו במידה אחת, אז העולם ישתנה.

זה נכון שבסופו של דבר האדם המתוקן הוא זה שיצטרך לעלות למעלה, אבל האמת המלאה היא שהקב”ה גם יראה לו איזה השפעה מופלאה הייתה לו גם על האנושות ועל המרחב והזמן. ואם כמה אנשים יחברו יחד מתוך מטרה להיות כאיש אחד בלב אחד – כמו “קבוצת תמיכה”, כדי לעשות את התהליך ביחד, הם יוכלו להפוך את העולם.

היו כאלה שאמרו עליהם שאם דורם היה ראוי, הם היו המשיח. מה זה הביטוי הזה: “אם דורם היה ראוי”? האם זה כפשוטו? שוב הדור אשם? שוב ה-ש.ג אשם? הרי נאמר שהעולם הפנימי מקרין לחיצוני ומתקן אותו – מדוע האנשים הגדולים הללו לא תיקנו את העולם החיצוני, אם העולם הפנימי שלהם היה מושלם?

התשובה היא שבוודאי הם תיקנו הכול, ויש לכך כמה וכמה ראיות. העניין הוא ש-“דור ראוי” הוא דור שהקב”ה ראה אותו – בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה – כדור האחרון, אחרי שהוציא את כל תוכנו  בחטא – בבחינת דור שכולו חייב.

מובא שהמשיח יבוא בדור שכולו חייב או דור שכולו זכאי. המילה “או” אומרת כמובן שהמשיח יבוא גם בדור כזה וגם בכזה, אלא שהיא יוצרת הבדלה. אבל איך יש הבדלה כאשר יש שני הפכים בנושא אחד? התשובה היא שאם הסנהדרין היה מרשיע ברובו רשע כמובן שהיה חייב, אבל אם הסנהדרין היה מרשיע כולו את הרשע הוא מיד היה נהפך להיות זכאי.  אם אדם הוא מצורע באיברי גופו ובוודאי ברוב גופו הרי הוא טמא, אבל אם כולו מצורע הרי הוא טהור. פלא עצום! אתה רואה מולך אדם שכל כולו מצורע אתה צריך להגיד טהור.

כך הדור האחרון; הקב”ה בחר להוליך אותנו במסע הפוך בתודעה: לגלות כל מה שהוא “לא אהבה”. וכשנגלה לגמרי את כל מה שהוא “לא אהבה”, מיד נמצה זאת ומיד נתחיל לאהוב אהבה טבעית לפנים משורת הדין – ולא מתוך דין התורה, כי “התורה אמרה”.

אם כך, איך כל זה קשור לאמונה? לכאורה, זה קשור רק לזמן – פשוט לחכות שכולנו נהיה חייבים ויבוא המשיח, או לחילופין – האדם חייב לראות את עצמו כולו חייב, כדי שיתפקח, ומכאן אפשר רק לעלות.

“לעולם יראה אדם את עצמו ואת העולם כולו כאילו חציו חייב וחציו זכאי”. מה אני נחשב אצל הקב”ה?, האם אני צדיק שרובו זכויות או רשע שרובו עוונות? מדרך חז”ל להביא את האדם לתובנה לגודל האחריות שמונחת על כתפיו ומאידך, לא להביא את האדם לייאוש; חצי חייב חצי זכאי…

בגמרא קדושין (דף מ ע”ב) אמרו: “לעולם יראה אדם את עצמו ואת העולם כולו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות. עבר עברה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה”, וזאת כדי שתמיד יאמר “אני חצי” – אעשה עוד מצווה אחת ואחשב צדיק. אבל אם יחשוב שחסרות לו הרבה מצוות כדי להיות צדיק, עלול הוא ח”ו להתייאש מלכתחילה…

ומנגד נאמר ״ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע”. אז הדורות הקודמים לא היו ראויים כי לא ראו עצמם כרשעים? אבל נאמר ״ואל תהי רשע בפני עצמך״ – שלא תאמין שאתה באמת רשע… אלא שההיגיון האלוקי של הדואליות – גוף ונשמה, אומר שאם אחשוב שאני רשע, אז מי שאומר זאת זה החלק האלוקי שבי, ואם אחשוב שאני צדיק – את זה יגיד הגוף שלי.

מה חסר כדי שנהיה דור ראוי? חסר שנרגיש חסר. חסר שנרגיש חסרים זה בזה. חסר שנרגיש שחסר הרב. חסר שנרגיש שחסרה לנו דרך. חסר שנרגיש חסר. “חציו חייב חציו זכאי” – שהחלק הזכאי שבו יחוש תמיד שהוא חציו חייב uשחציו החייב ירגיש את חסרונו של חציו הזכאי. ושהדור שאינו ראוי ירגיש בחסרונו של הצדיק שכבר השלים את עצמו

אם כך, איך כל זה מתיישב עם צדיק באמונתו יחיה? צדיק הוא תלמיד חכם, הוא בעל רוח הקודש, הוא אבי החכמה- “יסוד דאבא”, על פי הגדרת הקבלה.אם כן הוא אמור להיות בידיעה מוחלטת ובהבנת החכמה. מה שייך אליו אמונה? אלא שהוא תמיד מאמין שהוא ריק. הוא תמיד מאמין שהוא חסר. עד שהצדיק לא יזכה לשלמות עם ישראל, שלמות עם הקב”ה, הוא מאמין שהוא חסר. כדי להרגיש ראוי צריך להרגיש חסר – זו עיקרה של האמונה שלנו וזהו סוד גדול ומורכב.

הרב אריק נווה

תגובות

(1)

  • לאה רייש
    16/09/2019

    מענין, מחכים. תודה

    › להשיב