במצרים, הלב נשבר לרסיסים // פרשת וַיְחִי

הגלות, כך מגלה לנו פרשת השבוע, היא מתנה. אם זה נשמע לכם הזוי, מנותק מהמציאות, או מופרך, אז בואו נחשוב לרגע על החושך, האם גם הוא מתנה?

טוב, רגע לפני שנענה על השאלה, רק נזכיר שבשבת הקרובה, שבת “ויחי”, אנחנו נפרדים מספר בראשית. הפרשה האחרונה בספר שמלווה את הקמת עם ישראל צעד אחר צעד, מתרחשת כולה בגלות מצרים. העם החדש, העם שאמור להוביל את העולם לגאולה, יורד לגולה. לחושך, למקום הטומאה הגדול ביותר בעולם. ספר שלם, ספר בראשית, מוביל אותנו לנקודת השיא, הירידה לגלות…

משהו לא נשמע כאן הגיוני כל כך, נכון?

למה שלח יעקב את בניו למצרים? כדי שישבר להם הלב, כך מסביר ספר הזוהר. “וירא יעקב כי יש שבר במצרים”. יעקב הבין שהלב שלו יכול להישבר באמת רק במצרים, הוא ידע שגם ליבם של בניו ישבר במצרים. ולא ניתנה נבואה אלא לנשברי לב. רק מי שהאור מסתלק ממנו מסוגל לקבל אותו חזרה בזכות ולא בחסד, מתוך השתוקקות אמיתית. רק במצרים יכול היה יעקב שבור הלב, שראה את כל היסורים שעומדים לעבור על עם ישראל, לברך את בניו, לתת להם את ברכת הדרך.

יעקב נותן לבניו את ברכת הדרך, הדרך הארוכה של הגלויות הרבות שמצרים היא השורש של כולם. הוא מברך אותם בכך שידעו לאסוף את כל ניצוצות האור שנפלו לקליפות ברחבי העולם כולו, ולחבר אותם חזרה לקדושה.

בשלב מסוים בבריאת העולם קרה תהליך חשוב שנקרא “שבירת הכלים”. ניצוצי האורות, 320 במספר, נפלו לקליפות. מתוכם, אנחנו יכולים לברר ולהעלות חזרה לקדושה רק 288 ניצוצות – רפ”ח ניצוצין. השאר, 32 במספר – ל”ב האבן, יתוקנו מאליהם בגמר התיקון, לאחר שנתקן את הכלים שלנו כדי שיהיו מסוגלים לחזור ולקבל לתוכם את רפ”ח הניצוצין.

יעקב מבין שעם ישראל יוצא לדרך ארוכה, הדרך שבה יעברו גלות אחר גלות, חושך אחרי חושך, כדי למצוא ולתקן את ניצוצות האור האבודים. התחנה הראשונה היא מצרים. הלב השלם, הלב המאוחד, הוא הכלי לקבלת רפ”ח ניצוצות אור. לכן צריך לשבור אותו.

אבל למה לשבור?

מצרים, היא משכן הקליפות. תפקיד הקליפות הוא לשמור על הניצוצות של האור עד שהלב שלנו יהיה מוכן לקבל אותם, עד שיהיו לנו כלים טהורים. כלים טהורים הם רצונות להתחבר, להתאחד ולאהוב איש את רעהו. כלים שבורים הם רצונות אגואיסטיים ואינטרסנטיים שאינם יכולים להכיל בתוכם את האור. למה? כי האור הוא טוב ומשפיע, והם עסוקים בפירוד ובעצמם בלבד. כדי להרגיש כמה הפירוד הוא רע, כמה המרחק מהאור הוא קשה, כמה מחסור בנתינה, בהשפעה טובה, ובאהבת הזולת מרוקנים אותנו, ומשעבדים אותנו, עלינו לחוש את השבירה הזאת. עלינו להרגיש פירוד כדי לדעת כמה האור חסר לנו.

“קרוב ה’ לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע”. אנחנו מתקרבים לבורא באמת כשאנחנו לומדים להידמות לו, להיות טובים, משפיעים ואוהבים כמוהו. אבל כדי לרצות את זה עלינו להרגיש קודם כל כמה רע וקשה וחשוך להיות רחוקים ממנו. זה תפקיד החושך, זה תפקיד הגלות, זה תפקידו של הלב השבור לרסיסים. ירדנו למצרים כי כדי לתקן את שבירת הכלים, עלינו לבנות כלים- כלים של אהבה, נתינה, אחווה, ערבות הדדית. יעקב רואה את זה, הוא רואה את ל”ב האבן המתוקן בגמר התיקון, ונותן לבניו את המתנה הגדולה ביותר שנתן להם בחייו – את גלות מצרים, את היכולת לשבור את הלב.

כתב: קובי חג’אג’

תגובות

(1)

  • לאה דנון
    19/12/2018

    מרגש מדוע הישראלים נודדים בעולם

    › להשיב