היחיד והאומה: עיתון “האומה”

האומה1940

רבי יהודה הלוי אשלג | עיתון “האומה” | ד’ סיוון, ת”ש (5/6/1940)

האדם יצור חברתי. הוא אינו יכול למלא את צרכי חייו, כי אם בעזרה מזולתו. ולכן שיתוף רבים הוא תנאי הכרחי לקיומו. ואין כאן המקום לחקירת התהוות האומות, ודי לנו ללמוד את המציאות כפי שהיא לעינינו. עובדה היא, שהפרט הוא חסר אונים למלא את צרכיו בעצמו. והוא זקוק לחיי חברה – הוכרחו היחידים להתאגד באיגוד אחד, הנקרא בשם “אומה” או “מדינה”. שבה עוסק כל אחד במקצועו: מי בחקלאות, ומי במלאכת יד, וכדומה. והם מתקשרים באמצעית חליפין של תוצרות כפיהם. מכאן נתהוו האומות, שכל אחת נושאת אופי מיוחד, הן בחיים החומריים, והן בחיים התרבותיים.

מתוך השתקפות החיים אנו רואים, שהתהליך של אומה דומה לגמרי לתהליך של אדם יחיד, ותפקיד כל יחיד באומה שווה לתפקידם של האברים בגוף היחיד. וכמו שגוף כל אדם יחיד, מחויב שימצא בתוכו הרמוניה מליאה בין אבריו: העיניים רואות, והמוח נעזר על ידיהן לחשוב ולייעץ, אשר אז הידיים עובדות או לוחמות, והרגלים הולכות, וכדומה, שכל אחד על משמרתו עומד ומחכה לתפקידו – כן האברים המהווים את גוף האומה: היועצים, המעבידים, העובדים, המובילים וכדומה, צריכים לפעול ביניהם מתוך הרמוניה מליאה. וזה הכרחי לחיים הנורמאליים של האומה ולקיום בטוח.

וכמו שהמיתה הטבעית של היחיד היא תוצאה של חסרון הרמוניה מבין אבריו, כן האומה, השקיעה הטבעית שלה היא תוצאה מאיזה הפרעה שנתהווה בין האברים שלה, כמו שהעידו קדמונינו, “לא חרבה ירושלים, אלא מפני שנאת חנם, שהייתה באותה הדור”, כי אז נגועה האומה ומתה, ואבריה נתפזרו לכל רוח.

לכן, תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה גם מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך. ולולא כן, הזכות קיום שלהם, בתור אומה בעולם, אבודה היא למפרע.

ואין זה אומר, שכל יחידי האומה בלי יוצא מהכלל מוכרחים להיות כן, אלא הכוונה היא, שאותה בני האומה, הנמצאים בהרגשה ההרמונית האמורה, הם העושים את האומה, ועל פי איכותם נמדד מדת האושר של האומה וכל זכות קיום שלה. ואחר שכבר נמצא סכום של פרטים המספיקים לקיומה של האומה, כבר יוכל להימצא בה גם שיעור מסוים של אברים מדולדלים, שאינם מחוברים בגוף האומה בכל השיעור האמור. והבסיס כבר בטוח ומשומר בלעדם. לפיכך, אין אנו מוצאים בזמנים הקדמונים איגודים וחברות, שלא תמצא בהם קרבה משפחתית בין יחידיה – כי אותה האהבה הפרימיטיבית, שהיא הכרחית לקיום החברה, אינה נמצאת זולת במשפחות, שהם בנים לאב אחד.

אולם בהתפתחות הדורות, כבר נמצאים חברות המקושרות יחד תחת מושג של “מדינה”. רצוני לומר, בלי שום יחס משפחתי גזעי, שקשר היחיד למדינה כבר אינו קשר טבעי פרימיטיבי, אלא הוא נוגע מתוך צורך הדדי, אשר כל יחיד מתאחד עם הכלל לגוף אחד, שהיא המדינה. והמדינה מגנת, בכל מדת הכוח של גוף מדיני, על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד.

אכן המעבר הזה – שעברו הדורות מן האומה הטבעית אל המדינה המלאכותית, דהיינו מן הקשר הבא מתוך אהבה הפרימיטיבית אל הקשר של אהבה הבא מתוך צורך הדדי – אינו גורע כלום מכל אותם התנאים המחויבים באומה הטבעית הגזעית. וזה הכלל, כשם שכל אדם בריא מחונן בשלטון מוחלט על אבריו, המבוסס רק על רחשי אהבה. כי האברים נשמעים לו בהנאה רבה בלי שום יראה מעונשים. – כן המדינה, מבחינה צרכיה הכללים, צריכה לשלוט על כל היחידים שבה בשלטון מוחלט, המבוסס על אהבה והתמסרות אינסטינקטיבית מהפרטים אל הכלל. הוא הכוח הנוח ביותר, המספיק להניע את הפרטים לצרכי הכלל.

אבל שליטה המבוססת על כפיה ועונשין – הוא כוח חלש מידי, להניע לכל פרט באופן מספיק לשמירת צרכי הכלל. וגם הכלל יתחלש ולא יוכל לקיים התחייבותו, לשמור ולהגן על גופו ורכושו של כל יחיד ויחיד שבו. ואין לנו עסק כאן עם צורת המשטר של המדינה. כי בין שהיא אוטוקרטי, או דמוקרטי, או שיתופי – אין הם משנים כלום את עיקר ביסוסה של כוח האיגוד החברתי – לא תוכלה להתיסד ומכל שכן להמשיך את קיומה, אם לא על ידי קשר אהבה החברתית.

ובושה להודות, שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל – היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, יתנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואינם.

והגרוע מכל, כי גם המעט שנשאר בנו מאהבה הלאומית, אינה טבועה בנו מבחינה חיובית, כרגיל בכל האומות, אלא שנתקיים בתוכנו מבחינה שלילית: הוא הסבל המשותף, שכל אחד ממנו סובל בתור בן האומה, שזה הטביע בנו הכרה וקרבה לאומית מבחינת קרבת – אחים לצרה. והוא גורם מן החוץ. ובעוד שהגורם החיצוני הזה נתחבר ונתמזג עם הכרה הלאומית הטבעית שבנו, יצא ונצנצה מהתערובת הזו, מין אהבה לאומית בתופעה מוזרה, בלתי טבעית ובלתי מובנת.

והעיקר הוא, שאינה מוכשרת כלל לתפקידה: מדת החימום שבה מספיקה רק להתלהבות לשעתה, אבל בלי כוח ועצמה, שנוכל לחזור ולהבנות על ידה בתור אומה הנושאת את עצמה. כי איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר.

ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשה על השק, מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה. ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש. וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים. וכל כוח איגוד הוא מתוך מקרה חיצוני. בענייננו אנו – דבר זה מכאיב מאד את הלב.

ובאמת גחלת הלאומיות עוד שמורה בנו בכל שיעורה, אלא שנתעממה ואינה פעילה בתוכנו. גם ניזוקה במידה מרובה מתוך התערובת שקבלה מהחוץ, כאמור. אולם זה עוד אין מעשיר אותנו כלל. והמציאות מרה מאד.

והתקווה היחידה היא – לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים לדבר. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להבנות מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה, מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם.

וזה תנאי מוקדם  לכל עבודה ומעשה. כי מתחילה בונים את היסוד באופן בריא ומספיק למשא, שרוצים להעמיס עליו. ואחר זה מתחילים לבנות הבניין. אבל חבל על מי שבונה בנין בלי יסוד מוצק כראוי. כי מלבד שאינו בונה כלום, הוא גם מסכן עצמו ואת אחרים הסמוכים אליו, כי לכל תנודה קלה ייפול הבניין ואבניו יתפזרו לכל רוח.

וצריך אני להדגיש מיד בדבר החינוך הלאומי האמור. כי הגם שכונתי להשריש אהבה יתירה בין יחידי האומה מזה לזה בפרט, ולכללות האומה בכלל, בכל מדת הגדלות האפשרית – עם כל זה, אין זאת מזדהה כלום עם שוביניזם או פשיזם, השנוא כל כך עלינו. ושמצפוני נקי מזה לגמרי. כי הגם שלפי צלצול החיצוני של המלות, נדמה שהם קרובים זו לזו, שהרי שוביניזם אינם אלא אהבה לאומית מפרזת, ברם ביסודם רחוקים זה מזה, כרחוק צבע השחור מהלבן.

ובכדי לתפוס ההבדל שביניהם בנקל, יש לדמות זה למדת האגואיזם והאלטרואיזם שביחיד. כי כאמור, התהליך של האומה דומה לגמרי לתהליך של האדם היחיד בכל פרטיו האינדיבידואלים. וזה מפתח כללי להבין בו כל החוקים הלאומים מבלי ניטות בהם ימין ושמאל כחוט השערה.

וברור, שמדת האגואיזם, הטבוע בכל ברייה, הוא תנאי מחויב בעצם קיומו של הברייה, שבלעדיו לא הייתה כלל עצם נבדל וקיים לפי עצמה. ועם זה, אין זאת צריך לסתור כלום למדת האלטרואיזם שבאדם. רק הצורך הוא להציב גבולות חזקים ביניהם: חוק האגואיזם מחויב להישמר בכל תוקף רק בשיעור זה שנוגע לקיום המינימאלי, וכל העודף על שיעור ההוא, הרשות נתונה לוותר עליו לטובת זולתו.

וכמובן, שכל הנוהג כן, יש לחשבו לאלטרואיסטי יוצא מהכלל. אכן מי שמוותר גם מחלקו המינימאלי לטובת זולתו, ומסכן בזה את קיומו עצמו – כבר זה בלתי טבעי לגמרי, שאי אפשר לקיים זה, אלא פעם אחת בחיים.

אמנם מאוס לנו מאד האגואיסט המופרז, שאינו דואג כלל לטובת זולתו, שמחומר הזה באים החמסנים, הרוצחים וכל בעלי תרבות רעה למיניהם. כן הדבר באגואיזם ואלטרואיזם לאומי, אשר גם אהבה הלאומית מחויבת להיות טבועה בכל יחידי האומה לא פחות מאהבה האגואיסטית האינדיבידואלית שביחיד לצרכיו עצמו. דהיינו, גם כן בשיעור המספיק לשמירת קיומה של האומה בתור אומה, שתוכל לשאת את עצמה. והעודף על שיעור הזה המינימאלי, אפשר להקדיש לטובת ההומניות, לכלל האנושיות בלי הבדל לאום או גזע.

ולעומת זה, שנוא לנו בתכלית, האגואיזם הלאומי המופרז, החל מהאומות שאינם דואגים כלום לטובת זולתם, עד החומסים ורוצחים אומות אחרות להנאת עצמם, שזה הנקרא בשם “שוביניזם”. ומכאן שאותם, אשר מטעמים הומאניים אלטרואיסטיים, פורשים מלאומיות לגמרי ונעשים לקוסמופוליטים, הם בטעות יסודם, כי הלאומיות והומניות אינם כלום “תרתי דסתרי” (סותרים זה את זה).

מכאן יוצא באופן  ברור, שאהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל ברייה הקיימת לפי עצמה, שבלעדיה לא הייתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, – שאינה מתקיימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה.

ולכן היא צריכה להיות הדאגה  הראשונה בדרך תחיית האומה. כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדדנו בין אומות העולם זה אלפים שנה. ורק יחידים, נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחברו שום קשר של אהבה לאומית טהורה. אלא אחד מקושר בשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת, והשלישי בדת המשותפת, והרביעי בהיסטוריה משותפת – ורוצים לחיות כאן על פי אמת המידה. שכל אחד היה חי באומה שממנה בא, ואינו לוקח כלל בחשבון, ששמה הרי הייתה האומה כבר מבוססת על בניה עצמה עוד מטרם שהוא בא ונצטרף אליה, ולא לקח שם חלק פעיל בהתיסדות האומה.

מה שאין כן בבואו לארץ, שאין כאן שום סדרים מוכנים המספיקים לתפקיד קיום אומה ברשות עצמה, ואין לנו כאן חומר לאומי אחר, שנוכל לסמוך על מבנהו, וגם אין אנו רוצים בזה. אלא אנו מחויבים כאן לסמוך לגמרי על המבנה שלנו עצמנו. ואיך יצויר זה בשעה, שאין עוד שום קשר לאומי טבעי שיאגד אותנו לתפקיד הזה?

ואלו הקשרים המרופפים: מהשפה והדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכים חשובים, שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם כל זה אינם מספיקים כלל להישען עליהם, כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה. כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד.

יודע אני, שיש דבר אחד משותף לכולנו – הוא הבריחה מהגלות המר. אכן זה רק איגוד חיצוני, בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים, כמובא למעלה. לכן אמרתי, שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל, ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית, שהייתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות.

ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד – היא נותנת גם את שיעור הקומה והצלחה לכל מיני פעולות, שאנו רוצים לעשות בשדה זו.

תגובות

(0)