הוודאות שבאי הוודאות

 

מה שכנראה מאפיין יותר מכל את התקופה שבה אנחנו נמצאים זאת תחושת אי הוודאות.

זה לא חדש. אי ודאות הייתה תמיד חלק מחייו של האדם. לכן צמחו במהלך ההיסטוריה שיטות אינספור של חיזוי, הסתברות, סטטיסטיקות, סקרים, אסטרולוגיה ומה לא. ועם כל זה אי הוודאות הלכה והקצינה ככל שהעולם הפך מודרני יותר וצפוי פחות.

אבל התקופה הנוכחית, תקופת הקורונה, טרפה את הקלפים והעלתה את רף תחושת חוסר הוודאות לקיצוניות דרמטית והפכפכה מאי פעם. מה יקרה מחר, בעוד שבוע, בעוד חודש. תהיה לי עבודה או לא, תהיה לילדים מסגרת לימודית או לא, מה עדיף? שגרה או סגר, אנחנו לפני גל שני או כבר בתוכו, מסכות באמת מונעות הדבקה או סתם מקשות עלינו את הנשימה… מה נפתח ומה נסגר, מה יהיה עם הפרנסה, עם הבריאות, האם המידע שנמסר לנו נכון , האם המנהיגים, מומחי הרפואה עם כל התארים המפוצצים וכל שאר המרואיינים בתקשורת יודעים באמת על מה הם מדברים, או שכולם יורים לכל הכיוונים ומקווים שאיזו השערה איכשהו תתפוס. ובינתיים כולנו מתבוססים בבוץ טובעני של…חוסר וודאות.

אין דבר שמלחיץ את האדם יותר מאי וודאות. וההקצנה ההולכת וגדלה של חוסר הוודאות בחיינו מחייבת התבוננות. לאן בעצם הבורא מוביל אותנו? בשביל להבין את זה נצטרך להעזר בכהן. ליתר דיוק בכהן טמא ונטהר…

“מאימתי קורין את שמע בערבית?” שואלת המשנה שפותחת את הש”ס, ועונה: “משעה שהכהנים נכנסים לאכל בתרומתן”.

הנה הסבר קצר על המשנה התמוהה הזאת. השאלה שבה נפתח הש”ס – התלמוד רחב היריעה שמקיף את כל מנעד החיים היהודיים מתחיל בשאלה – ממתי צריך לקרוא קריאת שמע בערב?

היממה בלוח העברי מתחילה בערב. קריאת שמע היא קריאת הייחוד, ההצהרה שיהודי מבטא מתוך עמקי נפשו שאין עוד מלבדו – שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד. במילים אחרות – המציאות שסביבנו היא מציאות אחדותית. כל הפירודים שאנחנו חווים הם למעשה הפרעה בתודעה האישית והכללית שלנו, קושי אישי לצאת ממלכודת הפירוד, מההרגשה שאם אני לא אנהל את העולם שסביבי כלום לא יזוז.

היום החדש של היהודי מתחיל בצאת הכוכבים, כשחושך מוחלט בחוץ, כשקשה לראות מה קורה מסביב, כשחוסר הודאות שולט בעולם, דווקא אז צריך לפתוח ולהצהיר שה’ אלוקינו ה’ אחד, שגם מה שנראה לנו כחוסר ודאות הוא ודאות מוחלטת. אבל מה הקשר לכהן? מדוע הוא מוזכר כאן כסימן לזמן תחילת קריאת שמע של ערבית. למה המשנה לא אומרת בפשטות שאפשר לקרוא קריאת שמע החל מצאת הכוכבים? למה לסבך אותנו?

כהן שנטמא צריך להיטהר ע”י טבילה במקוה. אבל גם לאחר שטבל וניטהר, הוא אינו יכול עדיין לאכול תרומה. יש עוד תנאי אחד. עליו לחכות עד צאת הכוכבים. כך שלדוגמה אם הכהן הטמא טבל בשעה 10:00 בבוקר, ושעת צאת הכוכבים היא בשעה 20:00 בערב, עליו לחכות עשר שעות עד שיוכל לאכול תרומה. שעות הציפיה האלה הן שעות מיוחדות.

אלה הן השעות שבהן הוא למעשה לא יכול לעשת שום פעולה אקטיבית כדי לזרז את הזמן שבו יוכל לאכול תרומה. פעולת הטבילה הייתה פעולה אקטיבית – הכהן עצמו עשה פעולה יזומה כדי לטהר את עצמו. ועכשיו הוא צריך להיות פסיבי ולחכות שיגיע זמן צאת הכוכבים שבו טהרתו תהיה שלמה. הפסיביות הזאת אינה מציאות שלילית, להפך – זאת המציאות שבה הכהן מתרגם את אי הוודאות שבזמן ההמתנה לזמן צאת הכוכבים לפעולה פנימית של בניית האמונה. זה הרי זמן שבו יכול לקרות הכל, למשל – הוא עלול להיטמא שוב, ואז יפסיד את היום הזה. או שהוא יכול להישאר טהור ולאכול כשיגיע זמנו את התרומה.

זמן הציפיה של הכהן הוא הזמן שבו נבנית האמונה שאין עוד מלבדו. זה הזמן שבו ההשתדלות האישית נגמרת, ועל הכהן להרפות, לותר על כל פעולה אקטיבית ופשוט לתת לבורא לפעול בתוכו ולטהר אותו בתוכו פנימה, זה זמן של התבוננות וחיבור לבורא, זמן שבו נבנית האמונה שהבורא מפעיל מציאות מדויקת למרות שהכהן אינו יודע מה יקרה בעוד רגע. האם יישאר טהור ויזכה לאכול תרומה, או שייטמא שוב. זאת לא פסיביות חדלת אישים, אלא פסיביות עוצמתית – פסיביות אקטיבית – הבנה שיש זמנים במציאות שצריך לחוות את המציאות רגע אחר רגע, בלי רצון לשליטה, בלי לחשוב שאם לא אפעל הכל יתמוטט, להרגיש רגע אחר רגע כיצד הבורא פועל במציאות גם אם היא מאוד לא ברורה ולא צפויה, ולסמוך עליו, פשוט לסמוך עליו.

נראה שככה זאת התקופה שבה אנו נמצאים. הבורא לוקח את המציאות למקומות קיצוניים שבהם נחוש אי וודאות עמוקה רק כדי שנתנקה מהמחשבה שאנחנו מנהלים את העולם ונצא מהתסכול שבחוסר היכולת לממש את המחשבה הזאת, ומתוך כך נבין שאין עוד מלבדו. כמובן שנעשה את פעולות ההשתדלות שלנו, את טהרת הכהן, את הפעולה האקטיבית, אבל נזכור ונפנים שבלי להרפות, להמתין בסבלנות שהוא ישלים עבורנו את הפעולה, ייקח כמה זמן שייקח, שום דבר שום דבר באמת לא יקרה.

זאת האמונה שנבנית מתוך חוסר הוודאות – הודאות שבאי הוודאות, האמונה השלמה, ההבנה שאני חלק ממציאות שלמה, וכל מה שקורה לי למעשה משרת את החברה כולה, את העולם כולו. גם אם כרגע זה נראה פחות טוב או פחות נוח, זה חלק ממסע האמונה שבו עלי לדעת מתי להיות אקטיבי ומתי פסיבי, ומתוך חיבור שני ההפכים הזאת לבנות בתוכי פנימה אמונה המבוססת על אהבה שאינה תלויה בשום אינטרס. אהבה שאינה תלויה בדבר לבורא, לנבראיו, לבריאה כולה.

כתב: יעקב חג’אג’

~~~~~

הרחבנו על כך בשיעור שניתן במרכז “מודעות” ודיברנו על עוד כמה נושאים חשובים שהכותרת לכולם הייתה: אחד = אהבה.

תגובות

(0)