הבית השלישי // תשעה באב על ספסל רחוב

תשעה באב על ספסל רחוב

זה היה לפני מספר שנים, תשעה באב חל בשבת, וכמו בכל פעם שלוח השנה מייצר מציאות כזאת, גם באותה השנה הצום נדחה ליום ראשון. השבת התקרבה לסיומה, סעודה שלישית בבית הכנסת שהייתה גם סעודה מפסקת התקרבה לסיומה. לקראת צאת השבת חזרתי הביתה. עוד מעט תצא השבת, חשבתי לעצמי, כולנו נחליף את בגדי השבת לבגדי חול, ננעל נעלי בד או גומי, נחזור לבתי הכנסת לתפילת ערבית, קריאת מגילת איכה וקינות, האורות הגדולים של שבת יעומעמו, ורק נורה אחת או מעט נרות יאירו את חלל בית הכנסת החשוך. נשמה יתרה תהפוך לנשמה חסרה. מעין העולם הבא יהפוך לאבל על חורבן משכן השכינה בעולם הזה. כמעט אלפיים שנה חלפו…עד מתי?

הילכתי לאיטי, שקוע במחשבות, מסרב להיפרד מהשבת, מהתקווה שהשנה כבר לא נצום ובמקום זה נתניע את הרכב, נאסוף את המשפחה לתוכו, ונעלה בכביש 1 הפקוק במכוניות ואוטובוסים המגיעים מכל קצווי הארץ לירושלים, כדי לראות אותו עומד על גג בית המקדש ואומר: הגיע זמן גאולתכם.

אבל זה לא קרה, הרחוב הומה האנשים התנהל גם הוא לאיטו, עד שלפתע, כמו משומקום הופיע מולי אדם מבוגר, שיערו הארוך סתור ופרוע, זקנו ארוך ומדובלל, בגדיו מרוטים ומקומטים, עיניו חיפשו משהו. הוא חלף על פני שקוע בחיפושו, הבטתי לעברו בפיזור נפש, עוד הומלס תל אביבי שמחפש מקום להעביר את הלילה בחום הכבד והמהביל של חודש אב.

הגעתי הביתה, החלפתי את בגדי השבת לבגדי חול, נעלתי נעלי בד, אספתי מארון הספרים את מחזור תשעה באב ויצאתי חזרה לבית הכנסת. כשהתקרבתי, ראיתי אותו שוב, הוא מצא ספסל רחוב והשתרע עליו, על מצחו התנוצצו אגלי זיעה. הבטתי בו לרגע, מתהפך מצד לצד, מנסה למצוא תנוחה נוחה על ספסל העץ הקשה, מקווה למשב רוח קרירה שתצנן מעט את מנוחת הלילה שלו.

וככה, פתאום, לא יודע ממש למה, רגע לפני הקינות על חורבן הבית, רגע לפני שאני נכנס לבית הכנסת החשוך ומתיישב על הרצפה מול ארון הקודש נטול הפרוכת, רגע לפני ההכרזה העצובה: היום אלף תשע מאות ארבעים ושבע שנה לחורבן בית המקדש…רגע לפני, פתאום הבנתי את ההומלס השרוע על ספסל הרחוב חשוף למבטי הולכי הרגל העוברים ושבים על פניו, נושם את אדי הפיח הרעילים של המכוניות החולפות, חשוף לחום ההביל של חודש אב, ומשווע לרגע של נחת.

לאחר התפילה, חזרתי הביתה דרך אותו הרחוב. משבי רוח שטפו מידי פעם את חלל הרחוב, מצננים מעט את האוויר החם. הרחובות התרוקנו כמעט לגמרי מהעוברים והשבים. חיפשתי בעיני את הספסל של האיש ההוא. הוא עדיין שכב שם, באותו מקום. אבל הפעם היה שקוע בשינה עמוקה. היה לו מבט שליו ורגוע. נראה כאילו הוא חולם חלום נעים, כזה שמרחיק אותו מנוקשותם של סרגלי העץ של ספסל הרחוב, ממבטיהם האדישים של עוברי האורח, מעוד יום של חיפוש מנוחה ברחובות מנוכרים ובודדים.

הבטתי עליו, וראיתי אותנו, כמעט אלפיים שנה על ספסל רחוב…במזרח אירופה, בצפון אפריקה, תימן, עירק, פרס, צרפת, בריטניה, אמריקה…בארץ ישראל…

החורבן האמיתי, אמר לי אחד המתפללים בסעודה שלישית, לאחר שלמדנו יחד חלק ממאמר שישים ריבוא של הרב אשלג עם ביאור של הרב שליט”א, החורבן האמיתי הוא אצלנו בפנים. עשינו הכל כדי להתכונן לצום – הדלקתי את המזגן כדי שהבית יהיה קריר, הכנתי מזרן כדי לישון על הרצפה, רק שיהיה קרוב למזגן, חשבנו כבר על מה בדיוק נאכל כדי לשבור את הצום, בדקנו איפה נמצא מחזור הקינות לתשעה באב, למדנו את ההלכות לפרטי פרטים…ולרגע לא עצרנו וחשבנו: השנה לא נצום. תחשוב שכל עם ישראל היה חושב ככה…משהו היה קורה, לא?

הבטתי עליו בהבנה, הנהנתי בהסכמה והמשכתי לקרוא: “ובאמת, כל יהודי יכול להיות כמו דוד המלך אם הוא מסוגל לחוש כל יהודי בכלל ישראל. אם הוא זיכך את עצמו כל כך…הזכות שלו מאפשרת לו הרגשה כללית של כלל ישראל – זהו בעל הנשמה הכללית של כלל ישראל. נשמה כזאת תופיע קרוב לגאולה…ונדמה לי שבדור שלנו יש סגולה מיוחדת שלא הייתה בדורות הקודמים, ואם יקום אדם שיתאמץ מאוד ויבטל את כל תחושותיו הפרטיות, הוא יהיה בעל הנשמה הכללית של כלל ישראל שיכלול בתוכו את כל שישים ריבוא הנשמות.”

יש שישים ריבוא נשמות. מסביר הרב אשלג. וזה שיש יותר משישים ריבוא בני אדם, זה בגלל שכל נשמה מתחלקת לכמה ניצוצים. אבל למעשה נבראה רק נשמה אחת שהיא נשמת אדם הראשון, והיא נמצאת בתוך כל אחד מאיתנו בשלמות, כמו אצל אדם הראשון. כי הרוחני לא מתחלק. וזה שיש כביכול שישים ריבוא נשמות וניצוצי נשמות, זה רק בגלל שהגוף, הרצונות לקבל של כל אחד מאיתנו, מונע מאיתנו להרגיש את זוהר הנשמה השלמה, שנמצאת…איפה? בכל אחד מאיתנו. הרצון לקבל הוא זה שמונע מעצמנו להרגיש את עצמנו…עצוב, לא?

עצוב ושמח. כי החיסרון הזה הוא למעשה מגרש המשחקים שלנו. מכאן, מהנתק שלנו מהבית שלנו, מהנשמה הכללית, מבית המקדש, מהשכינה הקדושה, מכנסת ישראל…מכאן מתחיל הסיפור של עולם התיקון. ולכן, גם אם אדם אחד בלבד, אומר הזוהר, יעשה תשובה שלמה, מיד יבוא מלך המשיח. למה? כי באדם הזה, כמו בכל אחד מאיתנו, קיימת נשמת האדם הראשון בשלמות, השכינה הקדושה, בית המקדש, כל נשמות ישראל. אבל לנשמה, כמו לגוף יש שני מרכיבים עיקריים – מח ולב. לכן צריך שני אנשים שייצגו את הנשמה הכוללת. מבחינת המח: תלמיד חכם גדול בתורה כמו משה רבנו, ומבחינת הלב: נשמה כללית של כלל ישראל בעל מידות מתוקנות ורצון להשפיע מושלם, כמו דוד המלך.

נשמה כללית מבחינת התורה, צדיק גדול כמו משה רבנו, יש בכל דור ודור. זאת נשמת משה שבכל דור ודור. אבל נשמה כוללת שצומחת מתוך העם, מתוך הלב, זה כבר התפקיד שלנו. בשוב ה’ את שיבת ציון, היינו כחולמים. כמעט אלפיים שנה אנחנו ישנים על ספסל רחוב, חשופים לפגעי מזג האויר, למבטם האדיש של אומות העולם, בודדים וחסרי בית. בהתחלה זה תמיד קשה. גלות, פיזית או נפשית היא לא דבר קל ופשוט…אבל איכשהו אנחנו מוצאים בסופו של דבר תנוחה סבירה על ספסל הרחוב הגלותי שלנו ונרדמים עייפים מתלאות הדרך, ואז חולמים חלום נעים, חולמים שיש לנו בית נוח וממוזג, אוכל, הנאות, סיפוקים מיידיים, כל מה שהגוף צריך…ושוכחים שמשהו בנשמה חסר. חסרה לנו ההרגשה של כלל ישראל, חסרה לנו התחושה השלמה של כלל ישראל. חסרה לנו בתוכנו הנשמה של דוד מלך ישראל, מי שהרגיש ואהב את כל עם ישראל, את כל עם ישראל.

לכן אולי מבקשים מאיתנו חכמינו, רגע לפני שאנחנו נרדמים, לאחר שקראנו קריאת שמע שעל המיטה, להגיד 12 פעם: דוד מלך ישראל חי וקיים, דוד מלך ישראל חי וקיים, דוד מלך ישראל…שיאחד סופסוף את 12 שבטי עם ישראל, שנהיה יחד, שנזכה לגאולה עוד השנה, עוד היום, עכשיו, ברגע הזה ממש.

תגובות

(0)