באמת? // פרשת בֹּא

בכי לא היה דבר נדיר אצלו. הכינוי שלו היה “למדן אמיתי”. כינוי קצת מוזר אם להודות על האמת, בעצם…מהי אמת? כנראה שהמפתח להבנת הענין הוא הבכי של האיש הזה. זה היה קורה בכל פעם שסוגיה כלשהי שלמד לא הייתה מובנת לו עד תומה. הוא התייגע והתייגע, חקר ודרש, אבל היו סוגיות שבהן נשארו קצוות פתוחים. הוא לא ויתר. הוא ידע שכל סוגיה, כל לימוד, הוא עוד צעד בדרך לדבקות, לחיבור שלם.

ללימוד תורה יש מטרה אחת ויחידה. לקדם את האדם עוד צעד להבנה והפנמה שהכל אחדות מוחלטת, העולם שלנו והעולמות הרוחניים, ההסתר והגילוי, האנשים שסביבנו יחד איתנו ואור הבורא שמאיר בתוכנו, הכל אחד. לזכך אותנו עד שנוכל לראות את זה. כשמביטים במציאות שסביבנו זה קצת מבלבל, אנחנו רואים בעיקר פירוד, מחלוקות ושינויים. התורה נותנת לנו את היכולת לצלוח אט אט את המכשול הזה. האם יכול להיות פירוש בתורה, בהלכה, במדרש, בפנימיות, שלא יגלה לנו את האחדות הזאת?

יכול להיות שלא נגלה אחדות, יכול להיות שנראה סתירות בתורה. אבל זה זמני. אם לא מצאנו גילוי של אחדות בלימוד התורה שלנו, זה אומר שאנחנו עדיין לא מוכנים לגילוי הזה, שהסוד הזה יתגלה כשנהיה מוכנים יותר, בשלים יותר. לפעמים גילויי האחדות האלה מפתיעים, מטלטלים, משנים סדרי חיים, או אפילו לא מתקבלים על דעתנו. זה לא פשוט, צריך להתקדם בהדרגה. כי במקרה כזה כנראה שחסרות לנו עדיין האותיות הנכונות, האותיות שבאמצעותם נדע לקרוא את המידע הזה. האותיות האלה מסתתרות בתוך מה שכתוב, בתוך הניסוח, בתוך השפה שמתארת את השתלשלות העולמות, בתוך שפת הענפים. זה גלוי וידוע לחלוטין, אבל כלפינו, אם הכלים שלנו עדיין לא מוכנים, זה עדיין בהסתר.

“למדן אמיתי” זה כינוי מחייב. אבל לאיש שכונה כך זה לא ממש שינה. הוא עשה הכל בתמימות. כשהיה ענין מסוים שלא הבין למרות שהשתדל והתייגע ימים ארוכים, הוא היה עוצר ופורץ בבכי מר ואומר:”זושא אינו מבין את פירוש הענין” עד שהיה נרדם. ואז היה קורה דבר מופלא.

רבי זושא היה נרדם ליד שולחן הלימוד, על הספרים. ככה ישן למדן. אבל הוא לא למדן רגיל, זוכרים, הוא “למדן אמיתי”. למה? כי הצער שלו על אי הבנת פירוש הענין, על כך שלא הצליח למצוא עוד נדבך של אחדות בתוך הפירושים שלמד, היה עושה צער גם למעלה. יכול להיות שיש אדם שכל כולו רצון אחד בלבד – להיות באחדות שלמה עם כלל עם ישראל, בדבקות עם הבורא, ולא יינתן לו מבוקשו? הוא הרי זיקק את רצונו למהותו האמיתית – לקבל על מנת להשפיע. ובשמיים היו מחליטים- זושא ראוי לגילוי. ואז בעוד רבי זושא ישן הוא היה מקבל תשובה.

אליהו הנביא או בעל הפירוש שרבי זושא לא הבין, היו מתגלים אליו בשנתו ומגלים לו את פירוש הענין. כך ידע רבי זושא את הפירוש לאמיתו, את האמת המוחלטת. לכן הוא ראוי להיקרא “למדן אמיתי”.

אז בכל זאת, מהי אמת? האם אפשר לברר אותה באמת? זה משפט קצת מצחיק, אבל באמת, האם אפשר לברר את האמת באמת? כנראה שלא. אני יודע שזאת תשובה קצת מאכזבת, אבל תחשבו – יש לנו תהליך של 6000 שנה לגלוי האחדות המוחלטת של הבריאה וע”י כך להגיע לתיקונה. בכל רגע העולם כולו מתקדם עוד שלב לעבר התיקון. עוד שלב לעבר האחדות. אבל זה עדיין חלקי, עדיין לא רואים תמונה שלמה. רבי זושא רצה לראות תמונה שלמה. גם משה. בגלל זה אומר הקב”ה למשה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה.

למה “בא אל פרעה” ולא “לך אל פרעה”? כי אם צריך לגלות אחדות בכל פרט בבריאה, אז גם פרעה ומצרים הם חלק מזה. זה נראה רחוק, לא קשור, לא שייך…איך פרעה, מלך הפירוד, קשור לגילוי אחדות? אז זוהי בדיוק ההפתעה. פרעה לא רק קשור לגילוי, למעשה הוא בעצמו הגילוי של השכינה הקדושה, של כנסת ישראל, של שורש האחדות של עם ישראל. בוא אל פרעה יחד איתי, אומר לו הבורא, כי אני מסתתר שם. עם ישראל חושב שפרעה הכביד עליהם את העבודה והרחיק אותם מדבקות בי, הגיע הזמן לגלות להם שהוא לא עשה כלום, הכל אני עשיתי. ע”י קושי העבדות גרמתי להם להתרחק, לצמצם, לסלק את האור שלי, וכך נוצר געגוע מחודש, פוטנציאל לחיבור מחודש שיבוא מתוך רצון אמיתי להשפיע, לעשות טוב, לאחד את העולם.

בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ

למה להכביד לו את הלב? כדי לגלות את האותיות. באור אין צבע, אין שינוי, אין צורות. הוא אחד באחדות שלמה. אבל כדי לגלות את פעולותיו של הבורא בעולם, כדי לחזור ולהשתוקק לחיבור אליו, צריך לגלות את האותיות, את הכלים שמרכיבים את סיפור המציאות שלנו. אֹתֹתַי הם האותיות שטמונות בתוך פרעה, בתוך הקושי, בתוך החושך והבדידות של הגלות מסתתר הגילוי. כמו שאותיות מגלות מציאות חדשה על דף לבן. כך החושך, הקושי, מגלה את הצורות, הרצונות השונים שנמצאים בתוך האור.

האור הוא טוב. הוא שפע של עונג לנבראים. אבל אין בו תפיסה. אז מה עושים. מגלים חסרונות. זה התפקיד של פרעה. פרעה מלשון פריעה – גילוי. ע”י הקשיים שהפעולות של פרעה מערימות עלינו, אנחנו מגלים רצונות חדשים. בדידות מגלה רצון לקשרי חברות. עצבות מגלה רצון לשמחה. דיכאון מגלה רצון לאהבה…וכך יש אינספור גילויי רצונות בתוך קשיי היומיום. כל מה שצריך זה להסתכל עליהם בעין טובה, להבין שהם לא מדרון תלול לתהום, אלא מקפצה למציאות טובה יותר. כל רצון, כל אות שחורה, מגלה צורה חדשה בתוך הדף הלבן, בתוך האור. מגלה שהאור הוא טוב.

אם חבר עשיר שמח לארח אותך, תגיד לו לא? רבי יהודה הנשיא היה אדם אמיד מאוד, יום אחד שמע שרבי פנחס בן יאיר הזדמן לעירו. הוא ידע שרבי פנחס בן יאיר נוהג שלא להנות מרכושם של אחרים. אבל בכל זאת, חכם בא לעיר, לא יזמין אותו? הוא מקבל את פני רבי פנחס ומזמין אותו. להפתעתו רבי פנחס בן יאיר מקבל את ההזמנה אבל מסייג אותה, כרגע אני ממהר לדבר מצווה, כשאסיים אשוב אליך. למה רבי פנחס בן יאיר מסכים עקרונית להזמנה?

ישראל קדושים וראוי ליהנות מהם, אומר רבי פנחס לרבי יהודה הנשיא. אבל יש כאלה שרוצים לארח, אבל אין להם יכולת. לכן אני נמנע מלהנות מהארוח שלהם, כדי לא להכביד עליהם. ויש כאלה שיש להם יכולת כלכלית לארח, אבל אינם רוצים להשפיע לאחרים, וממנו איני רוצה להנות.

אבל לך, רבי יהודה הנשיא, מסכם רבי פנחס, יש יכול לארח ויש רצון להשפיע, לכן אני מקבל את ההזמנה.

כשרבי זושא היה לומד את הפירוש לסיפור הזה, היה שוב בוכה. הפירוש של התוספות מוזר – גם מי שיש לו יכולת כלכלית ולא רוצה לארח נקרא קדוש, אומר התוספות, לא רק מי שאין לו ורצה להשפיע. למה? כי העשיר שלא רוצה לארח מזמין לאכול מפאת הבושה. אין לו רצון אמיתי, יש רק לחץ חברתי…ולכן שניהם נקראים קדושים. איך יכול להיות שמי שעושה מעשה בלי כוונה פנימית נקרא קדוש, נקרא משפיע. קדושה היא אחדות, איך אגואיזם קשור לאחדות? רבי זושא לא הבין. ולמה המפרש הוסיף שהם מארחים מפאת הבושה.

כשרבי זושא נרדם לאחר בכי וצער גדול, הופיע אצלו המפרש. אל תבכה בני, אמר לו. הפירוש באמת לא מובן עד הסוף. בא ואפרש לך: העניים שרוצים לארח ואינם יכולים הם בעלי הכוונה. יש להם כוונה להשפיע, זה הצד הרוחני של המצווה. העשירים שיכולים לארח ולא רוצים, אבל מארחים מפאת הבושה, עושים את הצד המעשי  של המצווה. והקב”ה מצרף מחשבה טובה למעשה, את הכוונה של העני ואת המעשה של העשיר, וכך נוצר מעשה טוב שלם בגוף ובנפש, המעשה ובכוונה, כי ישראל ערבים זה לזה. ולכן שניהם יחד קרויים קדושים.

הבנתם? רק יחד אנחנו יכולים לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך בשלמות. יש כאלה שהרצון שלהם מתוקן, יש כאלה שעדיין לא. הבורא מסדר את המעשים והכוונות כך שישתלבו בשלמות בין כולנו, אנחנו לא מודעים לכך. לא יודעים מה חלקו של כל אחד בקידום העולם לתיקון. יש תפקיד לצדיקים, יש תפקיד לרשעים, יש תפקיד למי שבאמצע.

זאת האמת המוחלטת, אנחנו אחד, כולנו, הטוב הרע והלא נורא… אבל את הדיוק של האחדות הזאת יודעים באמת רק מי שבוכים כדי לגלות את האמת. פרעה חושב שהוא יודע את האמת. הוא מציע למשה שרק הגברים יצאו ממצרים לחגוג. לא אומר לו משה, אנחנו נצא גם עם הטף. פרעה לא מבין. למה משה מבקש בקשה מוזרה כזאת? הרי הגברים מייצגים השפעה שלמה, להם ראוי לחגוג, כבר הבנתי שאתם מחפשים לגלות בעולם את יכולת ההשפעה לזולת. מה פתאום אתה מבקש גם את הטף? הטף מייצגים מצבי קטנות, מצבי אגואיזם שבהם אנו עדיין לא מסוגלים להשפיע, רק לקבל. אלה, אומר פרעה, צריכים להישאר במצרים המרכז של הרצון לקבל, אין להם מקום בעם ישראל שרוצה רק להשפיע.

לא, אומר לו משה, רק ביחד נצא ממצרים. אלה שיודעים להשפיע ואלה שעדיין בדרך. אלה שבגדלות ואלה שבקטנות, כי אלה ואלה קדושים. רק ביחד אנחנו קדושים. כי כדי לגלות את הטוב שבאור צריך אותיות, צריך חסרונות. ואלה שכבר יודעים להשפיע כבר לא יכולים לחדש. אבל הטף, אלה שכרגע קשה להם, שנמצאים בצמצום, עוד מעט יגלו עוד גילויים טובים, עוד צורות השפעה ונתינה. רק ביחד אנחנו אמת צרופה. ועם ישראל צועד בדרך אל האמת.

—–

כתב: קובי חג’אג’

תגובות

(0)