פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ // מה זה בעצם משנה?

נתחיל עם משל. הוא אולי ייראה לכם קצת מוזר או תמוה בקריאה ראשונה. אבל בכל זאת בואו נתחיל, נצעד איתו וננסה להבין. הנה המשל: פיקח וסומא הולכים בדרך. לאורך כל הדרך הפיקח מנחה את הסומא. כשהם מגיעים לבית ונכנסים לחדר. הפיקח, האיש הרואה, אומר לסומא, לאיש העיוור, תדליק בבקשה את הנר.

מדוע מבקש האיש הרואה מהאיש העיוור שידליק אור עבורו? הרי לעיוור האור לא עוזר בכל מקרה. והאיש הרואה יכול להדליק בעצמו.

כדי שלא יחזיק טובה, מסביר לנו ה”שפת אמת”. שלא ירגיש העיוור שהפיקח שהוליך אותו בדרך עשה לו טובה, ולכן יתבייש. ולכן הפיקח נותן לעיוור הזדמנות להחזיר לו טובה.

אז מי למעשה עשה למי טובה? הפיקח לסומא או הסומא לפיקח?

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

אהרון מקבל ציווי – להעלות את האור במנורה. משה עושה את המנורה. ועכשיו בפסוקים הבאים מתואר איך כל אחד ביצע את תפקידו. על העלאת הנרות של אהרון נאמר: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן. ועל מעשה המנורה של משה נאמר: כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה.

למה בשני המקרים מופיעה המילה כֵּן?

בגלל שזאת הייתה מעלתם של משה ואהרון. הם עשו בדיוק מה שצריך, לא שינו כלום. בדיוק לפי הציווי. אבל פירוש רש”י למילים “וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן” מעלה תמיהה: “להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה”. מה השבח  הגדול בכך שלא שינה? ולמה לגבי משה לא מופיע השבח הזה?

הפיקח, זה הבורא, הסומא, זה עם ישראל – אור וכלי.  

משה ואהרון נקראים שושבינים. משה נקרא שושבינא דמלכא ואהרון שושבינא דמטרוניתא, ובשפה פשוטה – משה הוא השושבין שמוביל את החתן לחופה, ואהרון הוא השושבין שמוביל את הכלה. החיבור בין החתן לכלה, בין הקב”ה לעם ישראל, בא לידי ביטוי במנורהאֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.

פני המנורה זה עולם האצילות, המקום שממנו מושפע האור לעולמות התחתונים, זהו עולם שבו האור והכלי הם אחד, שם הכל אחדות שלמה, עולם שכולו טוב. כמו המנורה שהיא מקשה אחת, גוף אחד שלם. שם אין שינוי. משה בונה את המנורה, בהתאמה לעולם האצילות שבו אין שינוי באחדות. עולם אצילות הוא עולם נצחי, ולכן  אין אפשרות לשינוי. ולכן אין גם מקום לשבח לפעולת משה, הוא לא שינה כי אין אפשרות לשינוי באור האלוקי. אני הוי”ה לא שניתי.

אבל כדי שהמנורה תהיה שלמה, צריך כלים שבהם יאיר האור. כלים שבאמצעותם יתגלה שפעו של הבורא בעולם. אלה הם שבעת הנרות, שמייצגים את עם ישראל. את הנרות מדליק אהרון, הוא צריך לעשות את הפעולה הזאת בכל יום מחדש, להתאים את הכלים לאור, לעשות השוואת צורה. בכלים של העולם הזה צריך בכל יום לעשות מחדש השוואת צורה, לבנות כלים חדשים ולהתאים אותם לתכונות הבורא. ובגלל שהעולם הזה מתנהל על ציר הזמן, בכל רגע ורגע עלול להיות שינוי, סטיה מהכוונה האמיתית של הדלקת הנרות – שהיא חיבור ואחדות בין כל חלקי עם ישראל לשם הגעה לדבקות בבורא. על אהרון מוטלת האחריות שלא לשנות, לדאוג שתמיד הכנת הכלים והדלקתם תהיה מתוך רצון לאחדות שתוביל לדבקות בבורא.

הפיקח נותן לסומא דרך להגיע אל האור. למצוא דרך בתוך החושך. הוא מוליך אותו כדי שלא יפול ויתבלבל. אבל באותה עת מבקש ממנו להדליק את הנר, כדי שלא ירגיש שהוא מקבל מתנת חינם. את הנרות מאירים בחושך, לשם כך צריך לדעת לדייק, כדי לא לטעות, כדי לא להוציא את העולם מאיזון וחיבור. כדי להצליח להדליק אור בחושך, בהסתרה, בתוך חוסר הודאות, צריך להיצמד להנחיות המדויקות, להלכה.

עד כאן המשל ברור, כל עוד אהרון אחראי על ההדלקה הכל בסדר. אבל מה קורה עם המנורה הפרטית שלנו, יותר נכון עם החלק האישי של כל אחד מאיתנו בתוך המנורה הכללית? אולי נשאל בצורה אחרת –  מה קורה אם הסומא לא מדליק את הנר?

נשארים בחושך. למה? כי לאור יש תכונה אחת בלבד: אחדות. מלמעלה יורד רק טוב. אבל לפעמים יש בהסתרה משהו שמבלבל אותנו.  הרי אם מלמעלה יורד רק טוב, למה אנחנו רואים רע מסביב?

כי אנחנו משנים. אנחנו לא נוהגים לפי ההנחיות. לא נותנים לאור להתלבש בכלים שלנו לפי סדר ההשתלשלות. לא מדליקים את הנר עם כוונה נכונה, או שלפעמים אפילו מכבים את הנר…

מה זה אומר? או מה זה בעצם “משנה”?

הרב שליט”א מספר שצדיקים גדולים היו לומדים בכל יום מחדש כל דבר שהיו אמורים לעשות. כל הלכה. למה? כדי שכח ההרגל לא יגרום להם לטעות. והטעות תגרום הפרעה לסדר ההשתלשלות של האור, וההפרעה תגרום קלקול באחדות העולם. עד כדי כך צריך לדייק כדי לא לשנות.

צריך להבין, זה לא שבכל יום הם היו לומדים את כל ההלכות שמתבצעות בשוטף, הרי אלה פרטי פרטים, לא יישאר זמן לשום דבר אחר. אבל יש לימוד עיוני ויש לימוד מעשי. והענין הוא ללמוד גם תוך כדי מעשה, לבדוק את הפעולות שלי, לוודא שאני מדייק בפרטים, להתבונן תוך כדי המעשה אם הכוונה שלי טהורה, לשם שמיים, מכוונת להשפעה, או האם קיום ההלכה הפך לשיגרה, או שיש לי כוונה זרה, פניה אישית, או אינטרס בקיום הפעולה.

לכן כתוב: וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן. אהרן דאג לכוון בכל הדלקה, בכל יום כאילו זאת הפעם הראשונה. להדליק לשם שמיים, כדי להוריד לעולם אור. לכן הוא למד בכל יום מחדש את הלכות הדלקת הנרות תוך כדי המעשה, תוך כדי ההדלקה, בחן את כוונתו הפנימית, ווידא שלא תהיה פניה אישית, לא רדיפת כבוד, לא אינטרס אישי, רק השפעה טהורה.

בכל רגע יורד אור של אחדות לעולם. ואנחנו לפעמים, במקום לגרום לו להתלבש בכלים, מתחכמים ומשנים: מקנאים, מקפידים, מתגאים, מעליבים, מתרחקים, מתעסקים בעצמנו במקום לחשוב על המנורה הכללית, במקום להבין שהשפעה, לימוד זכות וחיבור לזולת ידליקו את המנורה עבור כולנו. כי המנורה עצמה, האור, עשוי מקשה אחת. צריך רק לדעת לקבל אותו כמקשה אחת, כאיש אחד בלב אחד.

כדי לחדש חידושים בעולם, לא צריך לשנות, אלא לא לשנות. לא להפריע לאור להתלבש בכלים. להתנהג כמו האור בדיוק: לאהוב, לעודד, לשמח, להתקרב, לעזור, להיות ענווים, לשמוח בשמחת החבר.

אנחנו צריכים ללמוד כל יום את ההלכה מחדש. ומהי ההלכה: “ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה”. זה כל התורה כולה. זה התנאי לקבלת התורה בצורה מושלמת, כי “נר מצווה ותורה אור”, נר מצווה – זה הדלקת הנרות, עשיית הכלים, ותורה אור – זה אור הבורא שגנוז בתורה ומתלבש בתוך המעשים שלנו., צריך פשוט לא להפריע לאור האחדות. זה הכל, זה כל החידוש.

תגובות

(0)