איש השנה

תגיד, שאל מישהו, הייתה פעם מהפכה חברתית שהצליחה? מה הכוונה? שאלתי. הייתה מהפכה חברתית שבאמת הצליחה לחבר בין אנשים, בלי מלחמות, בלי מאבקים, רק מתוך אהבה?

השאלה הפתיעה. היא עלתה לאחר שיחה שנמשכה כשעתיים ובה הסברתי לו את השינוי החברתי שמובילה “האומה”. את המהפכה הפנימית שעל כל אדם לעשות כדי להפוך לחלק מועיל בחברה, כדי להגיע לחברה מאוחדת, חברה שמבוססת על ערבות הדדית, חברה שיש בה שוויון חברתי אמיתי. לכולם.

אתה מדבר על מהפכה של אהבה? שאלתי.

 כן. ענה. היו הרבה כאלה, אמרתי, למשל יציאת מצרים. אי אפשר ללכת ארבעים שנה במדבר בלי אהבת חינם ואחדות.לא. הוא עצר אותי. אני מחפש משהו קרוב יותר. אבל לא שינוי קטן. מהפכה גדולה. ואל תגיד לי קומוניזם או סוציאליזם, הוא היקשה עלי, ראית איך ברה”מ והקיבוצים התפוררו.

 בטח, נזכרתי פתאום. איך לא חשבתי על זה מיד? הייתה מהפכה שעשתה שינוי עצום. זה לא ממש רחוק מאיתנו, קצת יותר מ-300 שנה. איזו מהפכה? הוא הסתקרן. מהפכת האהבה של הבעל שם טוב, אמרתי,  קראו לתנועה החדשה הזאת “חסידות”. זאת הייתה מהפכה שחיברה אנשים דרך אהבת הזולת ושמחת אמת. מהפיכה ששברה וטשטשה את הבדלי המעמדות. המושג אהבת חברים כנראה נולד שם. ומה שהיה חזק במהפכה הזאת, זה שהיא עבדה נהדר למרות שהקהילות היו מפוזרות גיאוגרפית, בישובים, עיירות וכפרים מרוחקים אחד מהשני. הלב היה מחובר ולכן הייתה שם אחדות.

הוא הסתכל עלי בעניין. כן, הוא אמר. זה נשמע הגיוני.

זאת הייתה מהפכה של אהבה שהצליחה. היא ממש הצילה את העם היהודי ברחבי מזרח אירופה של אותה תקופה. לפני הופעת החסידות הפער היה עצום, לתלמידי חכמים היה מקום של כבוד בבתי המדרש ואילו פשוטי העם הכפריים שבאותה תקופה בקושי ידעו קרוא וכתוב והיו מרוחקים מלימוד ועבודת ה’. הבעש”ט הרגיש שהמצב הזה עלול להרחיק מיליוני יהודים, לפורר קהילות, לגרום להתבוללות, זה יכול היה להיות אסון שקט לעם ישראל, בלי מלחמות, בלי פוגרומים, פשוט התפוגגות של יהודים מתוך היהדות רק בגלל המרחק מהלימוד. אז הוא החליט לעשות מהפכה.

מהפכה שקטה היא מהפכה שמתרחשת לאט – בכל יום מתקדמים עוד קצת. החפץ חיים, אהב לדבר בשיעוריו על המשיח ועל העבודה הנצרכת מיהודי בכדי לקרב את בואו. יום אחד, במהלך אחד השיעורים האלה, קטע אחד התמידים הותיקים את דבריו. סליחה, הוא אמר בכאב לחפץ חיים, כבר חמישים שנה אני יושב בשיעורים האלה. חמישים שנה אני שומע אותך מדבר על המשיח ומה צריך לעשות כדי להביא אותו, והנה עברו חמישים שנה והמשיח עדיין לא הגיע.

החפץ חיים הביט בתלמיד הותיק בהבנה ואמר: אדרבה! אנחנו חמישים שנה קרובים יותר למשיח.

עוד מעט שנה חדשה. קרוב לודאי שכלי התקשורת ינסו להכתיר את איש השנה. הם יעברו על כל מה שקרה בשנה החולפת, בפוליטיקה, במוסיקה, במדע, בכלכלה, ויבחרו את מי שפעילותו בלטה, הם יערכו סקרי דעת קהל, יפיקו מוספים מיוחדים, יפרסמו ראיונות עומק ורוחב עם הנבחרים הנרגשים. ואנחנו נישאר עם הרגשה מוזרה, ממש כמו התלמיד הוותיק של החפץ חיים. עוד שנה עברה, ושום דבר משמעותי לא קרה באמת.

מתי אתה מגיע? שאל הבעש”ט את המשיח. טוב, ברור לכם שזאת לא שאלה שכל אחד מאיתנו יכול לשאול. הבעש”ט יכול היה לעשות עליית נשמה, להיכנס להיכלו של משיח ולשאול אותו את השאלה שכל אחד מאיתנו היה רוצה לשאול בעצמו. האמת, התשובה של המשיח קצת איכזבה את הבעש”ט.

התשובה של המשיח הייתה:  כשיפוצו מעיינותיך החוצה, יתפרסם ויתגלה לימודך בעולם, ויוכלו כולם לעשות ייחודים ועליות כמוך. התשובה גרמה לבעש”ט צער – מי יכול לעשות ייחודים כמוהו, אולי תלמידיו הקרובים, אבל כל עם ישראל, זה בטח ייקח עוד זמן רב.אבל אז המשיח הרגיע אותו. הוא נתן לו שלושה ייחודים שכל יהודי יכול לייחד וע”י כך לקרב את הגאולה.

שלושת הייחודים שמסוגלים לשנות את המציאות שלנו מקצה לקצה הם שלושה מיני אהבה: אהבת ה’, אהבת התורה ואהבת ישראל.

זה לא פשוט ללמוד לאהוב. אנחנו נולדים עם אגו קטן שהולך ותופח כמו בצק שמחכה להפרשת חלה. בהתחלה יש לנו צרכים בסיסיים של תינוק בן יומו. אבל בלי לשים לב החשבון תופח ותופח ואנחנו רוצים פתאום את כל העולם. מה עם האחרים? זה לא ממש מעניין. שמישהו אחר יעשה הפרשת חלה. אני רוצה הכל לעצמי.

שמת לב שלאורך כל הדרך היו תיקונים? זה היה קרוב לחצות ביום שני. חזרנו מיום ההולדת של האומה באור הגנוז. אני נהגתי. חבר אחד נמנם מאחור, וחבר שני ישב לידי. הייתה לנו שיחה נעימה וקולחת לאורך כל הדרך הארוכה. קצת לפני הכניסה לתל אביב הוא העיר את תשומת ליבי לעובדה הזאת. באמת, לאורך כמעט כל הדרך מהגליל לגוש דן היו שלטים ואורות מהבהבים שציינו שלאורך הדרך מתבצעים תיקונים.

שלושה מיני האהבה שקיבל הבעש”ט הם למעשה אחד. חודש אלול הוא חודש הרחמים. יש 13, י”ג מידות רחמים שמתגלים בחודש אלול. הימים האלה שבהם עלה משה להר סיני כדי לקבל את הלוחות השניים לאחר חטא העגל, הם ימים של רצון לחיבור, רצון לפיוס בין כל יהודי ויהודי לאביו שבשמיים…סליחה, עכשיו הוא ממש בשדה. ארבעים הימים האלה שבהם שהה משה בהר סיני התחילו בחודש אלול והסתיימו ביום הכיפורים. כדי לקבל את הלוחות מחדש עם ישראל היה צריך לקיים את שלושת האהבות מחדש:

אהבת ישראל: ללמוד לאהוב מחדש איש את רעהו, כי פירוד מנוגד לאחדות הבורא.

אהבת התורה: לקבל עלינו מחדש את חוקי התורה, כפי שקיבלנו בהר סיני, כדי להגביר באמצעותם את הטוב בעולם, לסלק את הפירוד, למצוא את החיבור.

אהבת ה’: להתרחק מעבודה זרה. עבודה זרה היא כל פעולה שאני עושה למען האגו שלי. עבודת ה’ היא כל פעולה שאני עושה למען הזולת במצוות ה’ כדי לחבר יחד את הנשמות.

י”ג הם גימטריה של המילים “אחד” ו”אהבה”. המהפכה של החסידות היא בכך שהיא מיישמת את מהלך התשובה של חודש אלול לאורך כל השנה. כדי לקרב את המשיח, או במילים אחרות, את אחדות עם ישראל, עלי ללמוד לאהוב. להפוך את הרצון לקבל הענק שלי לרצון להשפיע בבת אחת זה לא רק בלתי אפשרי, זה גם מסוכן. צריך תהליך הדרגתי ומדוד. זה מה שלמעשה החפץ חיים אמר לתלמיד שלו. בכל יום, בכל שנה אנחנו קרובים עוד יותר לגאולה – בתנאי אחד, שלא נרדמנו בשמירה. בכל רגע אנחנו צריכים לבדוק איזה שינוי נוסף עלינו לעשות כדי ללמוד עוד קצת איך לאהוב. כי מתוך שלושת ייחודי האהבה של המשיח, נגיע לקיום בפועל של י”ג מידות הרחמים איש לרעהו, וכך נהפוך להיות אחד.

זאת דרך ארוכה, לאורך כל הדרך יש תיקונים. ואנחנו צריכים לשים לב להוראות הדרך וללמוד כיצד לתקן.

חשבתם שאיש השנה שלנו הוא המשיח? אז לא בדיוק. איש השנה שלנו הוא מי שלא מסתכל אחורה בתסכול ושואל – למה לא הגיע עדיין המשיח? איך פיספסתי את התיקונים בדרך. איש השנה הוא מי שמבין, כמו החפץ חיים, שהתפקיד שלנו הוא לא להביא את המשיח. אם המשיח הופך להיות מטרה, זאת עלולה להיות סוג של עבודה זרה. התפקיד של איש השנה הוא לדאוג לכך שבכל יום ויום, בכל רגע ורגע בשנה הבאה, הוא ישתדל להיות קצת יותר אוהב, קצת יותר משפיע. הוא לא מביט אחורה ומונה את הישגיו, הוא ממשיך ומשתפר, ממשיך לנסוע עם יותר תשומת לב, כי כל רגע חדש הוא עולם חדש, בכל רגע חדש הוא יכול להיות אדם חדש, משפיע יותר, מיטיב יותר.

איש השנה הוא מי שמעיינותיו נפוצים החוצה. מי שמבין שבלי הידע העמוק הזה של חכמת הקבלה, אי אפשר לעשות שינוי אמיתי, ולכן דואג להפיץ את החכמה הזאת ברוב עם. חכמת הקבלה מלמדת אותנו לאהוב. לעשות מהפכה בנפש, מהפכה של אהבה. המשיח הוא לא מטרה, הוא התוצאה. אם נתקן את עצמנו, את היחסים בין איש לרעהו, הוא יבוא. ברגע שזה יקרה הוא לא יחכה רגע אחד מיותר.  לכן הוא מתאר את הפצת החכמה דווקא כמעיינות.  הרי הוא היה יכול להגיד נהרות, נחלים, ים. בכל אלה יש שפע רב של מים, והמעיין הוא בסך הכל נביעה קטנה מבטן האדמה.

תכונת המים היא שהם זורמים מלמעלה למטה. ואילו המעין נובע מלמטה למעלה, מוציא את המים מבטן האדמה. מההסתר. הזוהר מסביר שמעין הוא אות י’ שמייצגת את החכמה. המקור של המעין הוא הכתר, קוצו של י’. זה מקום מאוד גבוה. חכמת הקבלה מלמדת אותנו שהעביות הגדולה ביותר מעלה את קומת האור הגבוהה ביותר, ההסתרה הגדולה ביותר מגלה בסופו של תהליך את האור הגבוה ביותר. ולכן, כנראה, הכוונה במילים “יפוצו מעיינותיך”, היא שדווקא מתוך ההסתר הגדול, מתוך בטן האדמה, מתוך כל אחד מאיתנו, אנשים רגילים, לא צדיקים גדולים,  ינבע מעין גדול. כי המעין נובע מלמטה למעלה. כמו אור שמכה במסך עם העביות הגדולה ביותר ומגלה קומה שלמה של אור, עד הכתר. ככה בדיוק תפקיד גילוי האור בימינו הוא תפקיד משותף, של כולנו יחד, דווקא בגלל שאנחנו באים מלמטה, מתהומות עמוקים, מהסתר כמעט בלתי נסבל, מתוך מרחק גדול כביכול מהקב”ה. 

זה היה הגילוי הגדול של הבעש”ט. הוא הבין שגאולה לא תגיע אם רק תלמידי חכמים יעסקו בתורה. גאולה היא עבודה משותפת של כלל עם ישראל. לכן צריך למצוא דרך להביא את החכמה לכלל עם ישראל. זה בדיוק מה שהבין גם הרב אשלג. הוא המשיך את דרכו של הבעש”ט, חיבר אותה עם מקורות הקבלה מתוך דרכם של האר”י וספר הזהר של רשב”י, ובכך יצר שיטה מסודרת, ברורה ונגישה שיכולה לרפא את הלבבות של כל עם ישראל.

 

תמונה באדיבות: FreedigitalPhotos.net

תגובות

(0)